בית לחם (300)
4-7 בבוקר
כשהגענו בשעה 4 לפנות בוקר, המחסום כבר היה מלא ודחוס. תור ארוך השתרך אל תוך החניון. לא נראה שהתור זז בכלל. הלכנו עד לתור היציאה/התור ההומניטרי כדי לראות מה קורה. צור היציאה היה מלא במאות פלסטינים, וכולם נשאו עיניים לעבר התור העיקרי. הם פינו לנו מקום להתקדם ראש התור ואז ראינו מה הבעיה. קציני משטרה, מג"ב, חיילים ושומרים אזרחיים עמדו מאחורי הקרוסלה הראשונה, וכל היתר נבדק בזה אחר זה. אם מישהו נשא היתר שהונפק במיוחד לכבוד הרמדאן, ההיתר נלקח ממנו והאיש נשלח בחזרה לבית לחם. הבדיקה התבצעה בגסות רבה, בעיקר משום שהשוטרים התעקשו שהפלסטינים ייכנסו לקרוסלה כל אחד לחוד, משימה כמעט בלתי אפשרית לנוכח הלחץ של האלפים הממתינים בתור. השוטרים והשומרים האזרחיים צעקו כל הבוקר, איימו בגז פלפל, דחפו אנשים בגסות, נעלו את הקרוסלה בזמן שאנשים שהו בפנים, נעלו אפילו 6 אנשים בתוך מקום צר מהכיל. החום במחסום היה כבד מנשוא. פעמיים החל ההמון לזעוק בקול ואנשים פינו מקום לשאת את מי שהתעלפו תוך כדי ההמתנה בתור. אחד מהם התאושש אחרי שקיבל מעט מים
ואוויר צח. האחר נלקח משם ולא יכולנו לראות מה עלה בגורלו. פלסטינים שרצו לעבור ללא היתרים בגין גילם סורבו גם הם. התור ההומניטרי לא נפתח במשך כל הבוקר. התקשרנו כמה פעמים למוקד' ההומניטרי והסברנו שיש שם נשים וילדים שחייבים לעבור אבל נאמר לנו שהתור ההומניטרי לא ייפתח כלל באותו יום.
בשיחה עם כמה מהפלסטינים במחסום התברר שרבים מהם החליטו לא לעמוד בתור. כפי שהסביר לנו אחד מהם: "אני מעדיף לאבד את העבודה שלי ולא למות בתוך המחסום היום. כל מי שנכנס לתור הזה מסכן את חייו." אדם אחר אמר שהיום יישברו עצמות רבות מפאת לחץ ההמון. גם הוא החליט להפסיד יום עבודה ולא להיכנס לתור.
כשעזבנו את המחסום קצת לפני השעה 7, עדיין השתרך תור ארוך של אנשים שהמתינו לעבור. להערכתנו לקח לאנשים לפחות שעתיים לחצות את מחסום 300 באותו בוקר.