הבקעה יפה למות!

יום גשום, סוער, שלג בפסגות ההרים לאורך כביש 5, הבקעה יפה שאפשר למות. מרוב קור הרועים מחכים שהגשם יפסק והקור יתחמם, ויצאו למרעה. העננים מסודרים לפי קומות, האפורים מעל, הלבנים מחכים על הכביש ולוקחים אותך אתם ורק צריך להתפלל שתראה את הדרך. כמעט ואין רכבים. אין כיף גדול מזה אמרה אבתיסאם מראענה, כמו לנסוע ולחשוב מחשבות. פחות כיף כשהמחשבות כוללות הריסות, הריסות, הריסות.

המכונית מלאה ציוד שהלוואי והייתי מביאה לחומסה אבל הדרכים לא עבירות ואין מתנדבים לקחת ממני וכן נאמר שלא חסר להם בגדים ושמיכות...  תמיד יש אחרים שישמחו לקבל והדרך פתוחה.

היום ספרו שכבר 3 ימים שסגרו את החשמל בג'יפטליק. הסיבה כנראה חוב כספי. לא מתחשבים במזג אויר הקשה.  ג'פטליק מחוברת לחברת החשמל הישראלית (?). שאלתי. אמר כן.

הבוץ בימים כאלה הוא מרכיב מרכזי. לא עוזב אותך בחוץ ונכנס פנימה, האש בוערת בכל התנורים וה"מנגלים", יושבים מסביב ל"מדורה" ומעבירים זמן על ענייני השעה. אחרי החליבה והגיבון. הילדים לא הלכו לבית הספר עקב מזג האויר. עשינו חפלה, ילדים משלוש משפחות התרכזו אצל רימה ואיחתפלנו בניצוח של רימה. ממש אותם משחקים ששחקנו בילדות יש להם מילים ומנגינה בערבית. גולם במעגל, עוגה עוגה פנימה והחוצה וסבוב, ואחרים שרק הם יודעים ועדין לא הגיעו אלינו. בשיא הבלגן, היה המשחק שקראו לו "בואו נשחק בצבא". שתי קבוצות עמדו אחת מול השניה, פלסטינים, מול חיילים. היה קרב מלא אנרגיה כמעט נשברו שיניים. יצא דם, וכמות של אלימות שמביישת את הצבא הכי חזק בעולם.  אחר כך שחקנו במספרים, בטריוויה ולא רצינו להיפרד.

רימה, חבצה ומדי פעם יצאה מהגבינה כדי לתת הוראות משחק ואין עליה. כמו אבא שלה, שידוע בעוצמותיו הרטוריות. אני הסתכלתי על המשחק די בתדהמה. אמרתי לאחד האבות שצריך לתת להם כריות לחבוט בהם. חוג פריקת מתחים. הכל לווה בשמחה וצחוקים והשתוללות של ילדים.

לפני שבוע חתכו לוחמים לשלום את הגדר שבנו מתנחלי חמדת, אתמול הגיעו מתנחלים לשדות המרעה של מכחול והסתלקו הודות ובעזרת מלווים מתעיוש. לא הייתי אבל התעצבנתי מהבית.