קלנדיה, חיזמא

כבר בבוקר טוני (שבמרכז התמונה) הגיע עם האמבולנס שלו לשכם כדי להוביל את החולה למחסום קלנדיה בתקווה שיספיק להגיע לביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים לניתוח גב שנקבע לאותו היום.

רק שאז הסתבר שהאיש בכלל מנוע שב"כ, או כמו שהמערכת הצבאית קוראת לזה בקיצור: מנוע.

מנוע זה לא השם שנתנו לו הוריו, זה סוג של שם גנרי של אלפים הרבים של פלסטינים מהרגע ששירותי הביטחון הישראליים מכריזים עליהם כמנועים ועוצרים את מהלך חייהם.

"אין מה לעשות, ככה זה החיים שלנו", אומרים הפלסטינים.

אבל לא איש כטוני נכנע בקלות או נכנע בכלל.

טוני עיקש ונחוש. שנים אני רואה אותו מעמיד את עצמו ובטחונו בסכנה כדי להציל חיים, לפעמים חוטף בשל כך עלבונות ומכות ולא מוותר.

לאורך כל היום עשה סבבי טלפונים וביקש והתחנן והבטיח וטען שהאיש לא מסוכן ולא מאיים על הביטחון.

אחרי שעות הבלתי יאומן קרה, כמו נס שטוני הוא מחוללו, בשעה עשר דקות לארבע נעלמו המכשולים והתקבלו האישורים והחולה חצה את מחסום קלנדיה.

בחיזמה:

"תחכי שעה, אולי שעה וחצי תראי אותם, כל יום הם באים, לפעמים סוגרים רק את הפתח הראשי שמקדימה, לפעמים את כל הפתחים, לפעמים לא נותנים למי שלא גר בכפר להיכנס, לפעמים עוצרים כל מכונית ובודקים את מי שבפנים. אתמול עצרו מישהו, ואפילו שהיה קר וגשם, הוציאו אותו מהמכונית והחזיקו אותו ככה בחוץ שעתיים ואחר כך שחררו אותו"  - אמר מכר חיזמאי.

לא חיכיתי להם אבל המשכתי להקשיב לסיפורי התושבים על מה עושים החיילים בפשיטות התכופות, על סיורי רכבים צבאיים בלילות, על פלישות לבתים בשעות של אחרי חצות והנורא מכל על מעצרי ילדים.