קלנדיה

חודש הרמדאן השאיר סימנים במחסום.

את מה שהתקלקל לא ממהרים לתקן:

ואת חסימות המתכת שיצרו נתיב פתלתל שמקשה על בעלי מוגבלויות ונכים לא ממהרים לפתוח:

סבתא וסבא ושלוש נכדותיהם שהגיעו לעמדת הבידוק הועמדו בחקירה צולבת של: מי זה מי, מי היא זו וגם:

• "למה הילדות לא רשומות בתעודה שלך?"
• "כי אני סבא שלהן, הבאתי את התעודה של האמא, שם הן רשומות".
• "אז למה האמא לא באה?
• למה לא הבאתם את התסריח' (תעודת הלידה המקורית)?"

ועוד ושוב ושוב.

עד שהאיש ששמר על איפוק וקור רוח וענה תשובות סדורות איבד את זה ואמר: "חביבתי, אנחנו ישראלים!"

וזה עשה ועושה את ההבדל. כי גם הזכות "לאבד את זה" מוקנית לבעל הזכויות ולא לחסר הזכויות.

אז גם החיילת איבדה את זה. הזה שהיא איבדה היה הביטחון העצמי, וכדי להיחלץ מהמבוכה נדרשה לחבר טלפוני שהסביר לה על זכותם של בעלי זכויות.

על הקיר תמונה של אנואר פאלח' סליימה.

רציתי לכתוב שאנואר שחוסל בא-רם בכדורי חיילים ב- 13.7.16 הוא השהיד האחרון, אבל אז הגיעה הידיעה על הירצחו בא-רם של מג'די סדקי אל-טבאח', ילד בן ה-12 ב 20.7.16.

תגובת הצבא על הריגת הילד: "במקום התפתחו הפרות סדר ולוחמים של משמר הגבול ירו רימוני הלם ורימוני גז. במג"ב מבהירים שלא נעשה שימוש באש חיה".

http://www.iba.org.il/bet/?entity=1171883&type=1

גרסת הצבא לגבי החיסול של אנואר היא שנורה כשהיה בדרך לפיגוע דריסה.

הפלסטינים מספרים על בחור תושב מזרח ירושלים שלפני חודשיים התחתן ובערב מותו נסע למאפייה שבא-רם.

למה החיילים ירו ברכב ששה כדורים? – לאף אחד אין תשובה.

כנראה היה במקום הלא נכון בזמן המאוד לא נכון.