מת"ק עציון

מסיבה לא ידועה לנו – מלבד, כמובן, להקשות עוד יותר על הפלסטינים - חדשות מתחנת רדיו ערבית שודרו ברמה מחרישה לתוך אולם ההמתנה.  לו היו לי מילים חזקות יותר מאשר "קול מחריש" הייתי משתמש בהן.  היה בלתי נסבל לשבת שם – ויש גם להביא בחשבון כי בחודשים האחרונים מישהו ישב באשנב רק לעיתים רחוקןת, וקריאות לחייל האלמוני הזה כלל לא נענו.  לכל פלסטיני הממתין להכנס לחדר השב"כ עומדת ברירה:  להיחרש או לצאת החוצה ולא לשמוע שקוראים לו.  מאחר שלעיתים רחוקות בלבד נמצא חייל לפתוח את הקרוסלה, רק הרזים די הצורך מצליחים להשתחל בין הסורגים.  אחרים חייבים להמתין עד שיפתחו להם.  אני תוהה מה קורה כאשר אין אנו נמצאות במקום.

גם לא נענים לנסיונותינו להתקשר עם מישהו בעמצאות הטלפון או SMS.  אבל כאשר הצבא מחליט להזמין האנשים המסכנים אשר, אחר שנות עבודה רבות בישראל, נודע להם פתאום כי הם "סיכון בטחוני," ושוללים מהם את היתריהם, כלל אין קושי להכריז את שמותיהם מעבר לרמקול.  ופתאום רעש המוזיקה המחריד גם מושקט למספר דקות.  במילים אחרות – הצבא דואג שהוא יישמע, אבל כאשר אנו משמיעים קול אזיי היושב ממול הינו אוטיסט במידה הזהה לחוסר האנושיות שלו.  איני רוצה שוב ושוב לחזור על דבריי, אבל שוב ושוב נאמר לנו על ידי אנשים אשר עבדו שנים בישראל כי קוראים להם במטרה אחד בלבד:  "אתה רוצה לחזור לעבוד בישראל?  שתף אתנו פעולה."    

גנן מגילה אשר אמו עובדת שם כמטפלת למשפחה, אשר גם אביו עבד שם כגנן עד שנפטר, פתאום מצא את עצמו מנוע מסיבה שכלל אינה ידועה לו.  הצענו כי המשפחה המעסיקה את אשתו, וגם משפחה אשר לטענתו "אימצה אותו" יכתבו עבורם מכתבי המלצה.  הוא היה נסער מאוד – אולי מפני ההשפלה אחרי שנות עבודה רבות במקום שחשב כבטוח.

אדם אחר אשר עבד שבע שנים באשדוד גם מצא כי רשיונו נשלל. Enough said, כפי שאומרים באנגלית.  המבין יבין. 

אדם הגיע יחד עם בתו ושני ילדים.  בעלה של הבת עובד ביוון והאם, בעלת תעודת זהות ישראלית, חייבת לפנות לאישור עבור הילדים בכל פעם שהיא מבקשת לבקר את אמה.  אשה אחרת הגיעה לקבל אישור לבקר את אמה החולה בעזה, וכל פעם עליה להביא עוד ועוד מסמכים כדי להוכיח כי אמה חולה.  היום היא שוב ממתינה, אומרת כי היא מודאגת מאוד.  חיכתה וחיכתה.  תחילה פחדה אך הראינו לה איך להכנס.  כאשר יצאה, אמרה כי נאמר לה לחזור מחר. נתנו לה מספרי הטלפון המתאימים.

היה גם נגר אשר ישב בכלא כי בבעלותו היה רובה.  לא היה ברור לנו האם מדובר ברובה ציד או סתם לציפורים.  הוא ישב שלושה חודשים.  הוא בעל נגריה ועובד בישראל.  הוא אמר כי לעיתים קרובות הוא עובד אצל משפחות חרדיות בביתר עילית, על מטבחים שהוא מייצר יחד עם אדריכלית, גם היא חרדית.  הוא בונה מיטות ידלים מפוארות שיכולות לעלות 5000 ש"ח.  ראינו צילומים.  שאלנו במה עוסקים הגברים במשפחות – הוא אמר כי הם לומדים, אינם עובדים.