סלפית הייתה עיר מחוז חשובה

נסענו לאזור סלפית עם ע. מחארס.

אנחנו שומעות מע. שישראל רוצה לחנוק את סלפית. סלפית היתה עיר מחוז חשובה. משרדי המושל נמצאים בה. והיא משמשת כפרים רבים בסביבה. חלקם מעבר לכביש 5 שמאז שנסלל משבש מאד את חיי התושבים. שטחים שנועדו להרחבה של העיר, הופקעו וכך נמנע מהעיר להתפתח ולגדול.

על פי הפעילות הישראלית בשטח, יש חשש בסלפית מפני תרחיש לפיו העיר תנותק ממעמדה כעיר מחוז, ותהפוך לעיר בת של מחוז רמאללה.

ע. הראה לנו תחנות בדרך הממחישות מצב זה.

בתחילה הגענו לאזור בו נעשו עבודות פיתוח למגרש כדורגל ענק. מגרש שאמור להיות ברמה בינלאומית  והציפיות לבנייתו היו גדולות. כרגע העבודות הוקפאו בגלל התנגדות הרשויות הישראליות לפיתוח באזור ואיום על הריסתו באם ימשכו העבודות. על פי המפה המגרש מחוץ לגבולות סלפית כפי שישראל תחמה.

מהמקום שבו אנחנו עומדות אפשר לראות את המאחז נוף אבי. הוקם לפני כשנה. מוגדר כחווה על פי הרעיון של גידול עדרים למרעה כדי להשתלט על שטחים נרחבים ולמנוע גישה לפלסטינים. על פי דיווח של הגר שיזף בהארץ לפני כ 4 חודשים, היו שם שני מבנים ודיר כבשים. בכתבה צויין שנראו במקום שני עובדים תאילנדים.

באזור המאחז, מעט למטה, נראה בית בודד וסביבו כרמי זיתים. הבית שייך לתושב סלפית. ע. סיפר ששם נערכו ההפגנות להורדת המאחז. כתגובה להפגנות, מתנחלים עקרו ושרפו עצי זית רבים השייכים לבעלי המקום. כיום הבית לא מיושב מאימת המתנחלים.

כשעברנו דרך שטחים פתוחים צפונית לסלפית ע. הפנה את תשומת לבנו לכביש שחוצה בין שטחים של סלפית על פי הרשויות הישראליות, ושטחים של התנחלות אריאל. בתמונה אפשר לראות את עמודי החשמל בצד הכביש של ההתנחלות. 

משם המשכנו לעבר וואדי ובו בריכה המכונה ביר חארס. את הבריכה שיפצו תושבים פלסטינים. הבריכה נמצאת בערוץ וואדי, בנוף מרהיב. ניכר כל פי הצמחיה שזה אזור עשיר מאד. בעבר בשנה גשומה היתה זרימה של מים עד מאי. כיום אין זרימה בתקופה זו עקב שאיבה של מקורות.

בסופי שבוע מגיעים פלסטינים תושבי הסביבה ועושים שם מנגל. בשנה האחרונה גילו מתנחלים מחדש את המקום. הם יורדים לשם, מגרשים פלסטינים ומתנכלים להם. לפני כחודש פצעו קשה פלסטיני שביקר שם.

הבריכה מילאה מקום חשוב בחייהם של הפלסטינים תושבי הסביבה. ע. סיפר שבילדותו נהג לטבול שם גם לימד עצמו לשחות.  נשים מחארס וכך גם אמא שלו, היו מגיעות לנחל, כדי חרס על ראשיהן, וחוזרות לכפר עם כדים מלאים מים. היו מגיעות עם שק בגדים לכביסה והיו רוחצות את הבגדים במי הנחל ולאחר מכן מיישבשות על משטחי הסלעים שמסביב. (הבריכה במרחק כ 2 קמ מהכפר).
מקור מים נוסף לצריכה הביתית היו בורות מים בחצרות הבתים. כך עד לשנת 1986 שבה הונח קו צינור מים.

בדרכנו לכביש המוביל להתנחלות אריאל, נסע לעברנו טנדר עם מתנחל. הוא ראה את לוחית הרישוי הפלסטינית ברכב של עיסא ,עצר לידנו ושאל את עיסא מה מעשיו בדרך הזו. עיסא ענה לו: זה לא עניינך. החלו חילופי דברים בהם הזדהה בשם יעקב, הודיע שהשטח והמאחז שייכים להתנחלות אריאל.

אכן הצדק עמו. ישראל הכריזה כבר לפני 30 שנה על כל האזור הזה המכונה אריאל מערב, כשטח שיפוט של ההתנחלות. אלקין, שר השיכון החדש, החליט לאשר שם מאות יחידות דיור. המאחז הוקם כהתחלה של תהליך זה.

בדרכנו לצאת מהכביש המחבר את סלפית עם הדרך הראשית להתנחלות (במפה היא מכונה בשם דרך רון נחמן, על שם ראש העיר הראשון של ההתנחלות) היה תור של מכוניות פלסטיניות שרצו לפנות לדרך הראשית. הכביש צר וזכות הקדימה ליוצאים מהתנחלות אריאל.