עזון והסביבה

צופות: 
תרצה א. ורוני פ
17/03/2019
|
בוקר

הגענו לעזון בסביבות השעה 11.30.
בדרך ראינו תור באורך קילומטרים של מכוניות ישראליות ופלסטיניות בפקק אדיר. בכניסה לעזון שלושה חיילים דברו איתנו בנעימות ולא כל כך הבינו איך אנו מעיזות להיכנס פנימה.
סיפרנו להם על המשפחה שאנחנו מכירות ועל מצבה הקשה. הם נתנו לנו להיכנס ונתנו לנו מספר טלפון שלהם אם נצטרך עזרה. 
כשיצאנו  החיילים כבר לא היו שם. כנראה  שלא ידעו עד מתי עליהם לסגור את הישוב.
בתוך הכפר החיים כרגיל: אנשים עובדים, נשים בקניות וילדים בחזרה מבתי ספר עם תרמילי גב כמו התלמידים בתל אביב. מהמשפחה שמענו צער גדול ודאגה לאנשים בכפר של המחבל אחרי הפיגוע שלא עוזר לאף אחד.
בדרך חזרה, בידיעה שכל המחסומים סגורים שהינו בפקק ענק כשעתיים עד שהגענו למחסום ומשם הכביש היה פנוי.
היה יום עצוב לכולם אתמול. בפקק היה דו קיום בין הנהגים הישראלים והפלסטינים. בשקט התקדמנו לאט לאט וכולנו צפרנו לחוצפנים, יהודים ופלסטינים שניסו לעקוף בשולי הכביש.