דרום הר חברון, חברון

צופות: 
ג'ודי אורבך (מצלמת), אריאלה סלונים, מיכל (מדווחת)
17/01/2017
|
בוקר

הכול נראה שגרתי.

לאורך כביש 60 כל החסימות פתוחות למעט דיר ראזח שהכניסה אליה עדיין חסומה.

שום פעילות חריגה לא נראתה.

חברון

הרבה ילדים ברחובות, החופשה לא הסתיימה.

ג'ודי מופתעת לראות את השילוט החדש ברחוב השוהדא ואת הכתובות המספרות את ההיסטוריה של הישוב היהודי ואת היותו רחוב רפאים. הזדמנות להזכיר לכולם את מראה הרחוב הזה.

unnamed (2)_3.jpg

unnamed_4.jpg

באזור שלפני רחוב בית הדסה נותרו 4 משפחות בלבד. המרפסות מסורגות מפני אלימות המתנחלים וילדיהם. עצרנו ושוב הזדעזענו לראות שוב את מרפסתה של ז', ששמה שלט: 

'This was taken by Israel you are entering apartheid :Caution

unnamed (1)_4.jpg

היא הבחינה בנו והסכימה שנצלם אותה ליד השלט כפי שניתן לראות בתמונה, ומסבה את תשומת ליבנו לגדר התיל החדשה שעל חומת בית הקברות המוסלמי שנמצא מול ביתה מעברו השני של הכביש. היא מספרת לנו שצילמה את התקנת הגדר לפני כמה ימים וחטפה קללות מהחיילים שלא רצתה לחזור עליהן מלבד הצעקות שלהם: "תמותו תמותו". היא מזכירה לנו שאיננה יכול לצאת לרחוב, לחצות אותו בשתי דקות וללכת לקרוביה שבשכונה שממול. היא חייבת להיכנס לקסבה ומשם בסיבוב ענק דרך מחסום תרפ"ט או תל רומידא הולכת כ-45 דקות עד שמגיעה אליהם.

unnamed (3)_1.jpg

הלכנו גם לבקר את מ' וז' שגרים ממש מול בית הדסה. סיפוריהם על החיים שם תמיד קשים לעיכול. לדבריהם באזורם נותרו כ-20 משפחות.

הפעם הראו לנו את המספרים (כן, כן, מספרים) שמטביעים להם על תעודות הזהות מדי חודש שאותם צריכים להראות כשחוזרים ובאים מ-H1 לביתם בH2-. כל חודש מוחלפים המספרים.

מ' שואל ואומר: "לבני משפחות האסירים מותר לראות את האסירים פעם בשבועיים? אז לבני משפחותינו מ-H1 אסור לבוא לבקר אותנו. איש לא יכול להבין את החיים שלנו כאן עד שישן פה לילה אחד לפחות", הוא אומר, ומספר על עיתונאי דתי שהגיע לשבת "חיי שרה"והחליט לנסות לישון אצל הערבים. בחלוף הלילה אמר להם שהכול נראה לו שגרתי לגמרי ואין על מה להתלונן. יצא מביתם, מיד עטו עליו מתנחלים ורצו להרביץ לו. הרים את שולי חולצתו והראה להם את הציציות שלו. מיד זזו הצידה בהתנצלות. המשיך ללכת והחיילים התנפלו בתחקור אלים. מיהר ושלף את תעודת עיתונאי שבידו. שוב נסוגו בבהלה ובקשו סליחה. "נו", שאלו המארחים את העיתונאי בשובו מזועזע לביתם, "הבנת מה זה להיות ערבי פה??"

בכביש ליד ביתם ניתן לראות פס לבן שכבר נמחק קצת. עד לפני חודשיים אסור היה להם לחצות אותו וללכת לכיוון מחסום תרפ"ט. הם עברו לקרוביהם דרך הגגות, כן, כן, שמעתם טוב. הם מבקשים לגן הילדים שמפעילים שם ציוד ומשחקים לגנים וגם מחשבים.

"כמה זמן אתם חושבים לוקח לאמבולנס שלנו לפנות מאזורנו פצוע או חולה ולהיכנס לביה"ח בעיר עצמה, מרחק 500 מטר משם?", הם שואלים אותי. ."45 דקות. למה?. כי הם צריכים קודם לצלצל לצלב האדום, שמצלצל למת"ק הפלסטיני שמצלצל למת"ק הישראלי, שרק הוא רשאי להזעיק את האמבולנס של הסהר האדום.

אין יום שאין שם אירוע בין תושבי העיר לבין כוחות הביטחון והמתנחלים. הזמנתי עיתונאית שתבוא ותקליט ותצלם את גודש הזוועות שיש לאנשים לספר.

גם חברות משלנו אני מבקשת ומזמינה בואו הקשיבו צלמו והקליטו. תקצר היריעה מלספר פה. האנשים משוועים שישמע קולם.