קלנדיה - יום השישי הראשון לחודש הרמאדן
הריק הוא שקידם את הפנים.
מראית עין שאין מאות אלפי בני אדם שמשאת נפשם ביום זה היא התפילה באל-אקצה.
המופע האנושי הראשון שנגלה לעין הייתה פלסטינית שאזיקי מתכת כובלות את ידיה מאחורי גבה, מובלת בעל כורחה ושלא בטובתה בידי שוטרות מג"ב לעבר המתחם הפנימי של המחסום ולא נראתה עוד.
תקפה שוטר הייתה גרסת השוטרים.
שעה תמימה חלפה עד שהצלחתי להבקיע את חומת הוראות היום הזה ולהגיע לצדה האחר של חומת האפרטהייד, מרחק שלמראית העין הוא בבחינת הושט היד וגע בם.
כל הדרכים וכל השערים בין הכאן לשם היו נעולים וחסומים. שבנו ומדדנו ועברנו את אורכו של הגשר המתוח מלמעלה ובכל מקום רק מנעולים וגדרות.
סוגרים אותנו כל הזמן ובכל מקום אמר בחור פלסטיני נואש שחבר אלי.
אחרי שנחצו קווי הדלתות המסתובבות והשוטרים ואנשי האבטחה החמושים התגלתה בוקה ומבולקה. לא ידוע למי מותר ולמי אסור, מי יעבור ויגיע לתפילה באל-אקצה ומי לא.
שערים
לנשים מימין ולגברים משמאל וביניהם מתחם סטרילי שרגל אדם לא דורכת בו.
שני הפתחים, לנשים כלגברים, נוהלו בקפדנות ובבוטות.
לזה גם לזה נדחקים מבחוץ דבוקות אדם ומרביתם מגורשים בגסות פה ולב.
כשהתגבר החום והשמש היכתה, בטרם נסגרו המעברים ונגררו פנימה מחיצות המתכת, כשנכנסתי לחנות מכולת חשוכה וקרירה של מכר במחנה הפליטים ושאלתי אם זה בסדר שאשב ואשתה בפאתי החנות, ענה לי:
"את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אם ביום הכיפורים את צמה גם אני צריך לצום?"