בקעת הירדן: הבקעה היא משוואה עם נעלמים

צופות: 
רחל א', אורח
16/01/2020
|
בוקר

 

הבקעה היא משוואה עם נעלמים. קשה לפתור. היא תמיד שם. מזמינה. משנה צבעים. מקבלת אורחים. וצמאה למים, שקט, נורמליות. והנעלמים נאלמים. לפעמים. החליטו עליה אחרי 67. טמנו מוקשים, בנו התנחלויות, ניסו בכל דרך לסלק את הפלסטינים, עד היום מנסים. מכריזים הכרזות, ובתוכם צריכים להתקיים חיים. כמו אלה שחיים על יד הר געש. אף פעם לא יודעים מתי זה יקרה.

הפעם הדרכים בלתי אפשריות, בורות מלאי מי גשמים או השקייה, באזור ראס אל אחמר לא אפשרו להגיע לפגישה. הדרכים הפנימיות חסומות בערמות עפר לאורך קילומטרים. ודרך העפר בחורף בלתי אפשרית. כשקוראים את הדוחות המפרטים את ניכוס הקרקעות ושטחי האש ושמורות טבע, והכל נשמע כל כך חוקי ומוסכם, נראה שכדי לסדוק את ה"אמת הצרופה" הזאת צריך לחפש פתרונות יצירתיים. כמו לשמוע עדויות של אנשים שחיים במקום לפני או בזמן המצאת ההגדרות. ואיך מתנהלת שגרת חיים כאשר כל רגע הכל יכול להשתבש. וכל תנועה מיותרת עלולה להיתקל בהתנגדות המושל

כך קרה לא.ב.ע. כאשר רצה להפעיל את הטרקטור שלו ביום 8.10. והדבר לא מצא חן בעיני הצבא. שהכריז על שטח אש והחרים לו את הטרקטור. מאז ועד היום הוא מחכה למנהל האזרחי שיפסוק בעניינו... המנהל כידוע שכלל את מערכת התקשורת שלו עם הציבור. בגאווה הוא מודיע שיש שרות חדש ויעיל. אפשר לעבור לערבית, לעברית, לשאול אם הפניה חדשה או קיימת. כאילו שאתה מתקשר לחברת הסלולר. אלא שאם אתה פלסטיני לא בטוח שתגיע לאנשהו. דרך אגב, גם אם אתה ישראלי, לא בטוח שתגיע. תנסו.

האדמה חומה ונדמית שיא של בריאות. תפוחי אדמה, עגבניות, בצל, וזעתר על שטחים נרחבים מול העיניים הקלות כנראה של תושבי "בקעות". לצד השדות מאהלים של פלחים והישוב עטוף. וכך נבנה מתרס אדמה גבוה שלא מאפשר נסיעה בשטח לרכב נמוך.

בקור בית : בתוך חיי העבודה הבלתי נגמרת, מוצאים רגע לעשות דברים אחרים. אם כי ללא ספק היום הפעיל מספק לילדים מלא חוויות. אולי יותר מאשר נייר וצבעים או דומינו או כל דבר שנדמה "מעשיר" את הנפש ומכין את הילד לעתיד. כשרואים עוללה בת שנה וחצי מאכילה טלה בבקבוק חלב נדמה שלא חייבת להכניס את המשולש האדום לתוך המקום שלו בריבוע המתומן. וכך הם התרוצצו בין השטיח עם המשחקים לבין הצאן ותרנגולות.

מתנצלת על שהדוחות שלי חסרות סיפורי כיבוש חיים. הכיבוש נמצא תמיד ברקע. אין מחסומים שמתפקדים כמחסום בימים אלה. רק לעיתים רחוקות. קבוצת חיילים תרגלה אלונקות לאורך הכביש לחמדת. בשיחות עם אנשים לומדים על הקושי שמוסיף הכיבוש על החיים הקשים ממילא. יש קושי גדול מול הביורוקרטיה. הקשר ההכרחי עם הממסד לכל פרט בחיים. כל אדם שמגיע הוא תמיד חסר איזה מסמך כדי לצאת בשלום מאיזה סיפור. מישהו רצה לצאת למכה, עצרו אותו במעבר הגבול. מישהו שישב שבוע במעצר לפני 8 שנים על אשמה נשכחת עד היום מנוע. כולם גם נרשמים בטלפון אבל מעט מהם מנסים להמשיך ולפתור את הבעיה. ואני ממש מבינה אותם.

בצומת תפוח זעתרה, יש מיצב חדש I love  shomron, מה נגיד?