קלנדיה - נֵס לֹא קָרָה להם
נֵס לֹא קָרָה להם
בגלל ששעה קודם נפרדתי מהחולים מעזה שנסעו הביתה, כשראיתי את שלוש הנשים, האפרוחית והילד עבדאללה יושבים נואשים מול המת"ק כשלמרגלותיהם תיקים דחוסים שמעידה שמטרת פניהם עזה - ידעתי שאבוד להם.
שלא משנה כמה הם חולים או כואבים, היום לא יגיעו הביתה.
אבל רק בגלל שלפעמים קורים ניסים אפילו במקומות אפלים - נשארתי.
ניסיתי לדבר על לבם של אלו שבחדרים הפנימיים כדי להסיר את רוע הגזירה וביני לביני כבר תכננתי את מי אזעיק להסיע אותם ואיך אגמור אתו מחיר.
תוך כדי הכניסה פנימה למשרדים ובמהלך ההתרוצצויות בין מסדרונות לחלונות ממוגנים והניסיונות ליצור תחילה קשר עין, ואח"כ בדל שיחה, צמוד אלי היה עבדאללה.
עבדאללה בן ה- 13 ילד נבון, ורב תושייה עד מאד. עשו לי ניתוח בעין, סיפר והציג את ניירות השחרור מביה"ח.
לצאת מהרצועה יצא עם אביו שגם הוא חולה. לחזור, עליו לחזור לבד. האב עדיין מאושפז.
לקראת שעת נעילת המקום, כששוב ושוב נאמר שחוזרים לרצועה רק בהסעה הייעודית, תבואו מחר, לא היה עוד לשם מה להישאר.
שלוש הנשים, עבדאללה ואני סחבנו/גררנו את החבילות הכבדות ויצאנו.
על הדרך למדתי שליוצאים והנכנסים לרצועת עזה אסורות מזוודות שגלגלים בתחתיתן.
בטוחה שיש הסבר ביטחוני רק שטרם התוודעתי אליו.