מעבר אייל

צופות: 
רחל א'
15/09/2016
|
בוקר

סיכום: זה לא בדיוק דו"ח מחסומים אבל כולל הרבה מרכיבים של כיבוש.  נקרא לדוח "מזל ששמו בומה".

8:20 – מחסום אייל

זה היום האחרון לעיד אל אדחה. לפי הצפי היה המקום אמור להיות הומה מטיילים. בשעה זו היה אוטובוס אחד בלבד שעמד להסיע סטודנטים (גברים בלבד) מא-נג'אח לאל-אקצה. הסטודנטים היו נרגשים. במשך שעה חיכו למשתתפים נוספים שהיו צריכים לצאת מהמעבר. 
גם אני חיכיתי שעה לזוג הורים ותינוק שהייתי אמורה להסיע לתל השומר לבדיקה שלפני ניתוח.

די מהר הסתבר שההורים שניהם מנועי שב"כ ולא מאפשרים להם לצאת, למרות האישור שבידם. בלחץ מתון של בומה ענבר ושלי (ששנינו מכירים (כל אחד לחוד) את מנהל המחסום), ואחרי יותר משעה של המתנה, הגיעו ההורים הצעירים עם התינוק. תינוק בן 3 חודשים שנולד עם מומים שונים בכל הגוף.

אני כותבת את הדוח הזה  כי נראה שדבר דומה יכול לקרות גם לאחרות.

כ"נהג מסיע" לא ידעתי מאום על מטרת הנסיעה אלא כותרת כללית: בדיקה לפני ניתוח. האב אמר שנוסעים למחלקת עיניים והוא יודע בדיוק איפה היא ממוקמת בתל השומר. היו שם לפני שבועיים. נשמע הגיוני.

הגענו לתל השומר, מחלקת עיניים. פתחתי את טופס ההזמנה והיה כתוב: מחלקה למרדימים. הלכנו למחלקה למרדימים. התקבלנו מהר על ידי הרופאה המרדימה. הבחור הוציא את הטפסים מהתיק. המרדימה קוראת אותם ולא מוצאת את מבוקשה. שואלת שאלות וההורים אינם יודעים מה לענות. לא בטוחים לאיזה ניתוח הם הגיעו. שיחה עם הדוד ששלח אותם וארגן עבורם, והוא איש הקשר בינינו טוען שהגענו עבור ניתוח עיניים. המרדימה שרואה את מצב התינוק אומרת שזקוקה לבירור מקיף של מצבו כדי להחליט לגבי ההרדמה. תהליך מסוכן שעלול לגרום למוות אם הגוף לא מוכן לכך. 
החזירה אותנו למחלקת עיניים עם מכתב המבקש בדיקות נוספות.

חזרנו למחלקת עיניים הפעם מצויידים בנוכחות של בומה. (בא מרצונו, לא הזמנתי אותו).
מחלקת עיניים (הפקידה בחלון) טענה שזה לא תפקידה ויש ללכת לרופא משפחה או השד יודע מי שישלח לכל הבדיקות המבוקשות. בומה לא מרפה והראש שלו כבר עובד בכיוונים אחרים.

אנחנו מוצאים עצמנו במחלקת הילדים של בית החולים, אצל מנהל המחלקה שדלתו פתוחה. שום מזכירה לא מעכבת אותך בכניסה וגם לא צריך מספר, והוא פשוט עונה כאחד האדם. מקשיב, קורא מסמכים, בודק את התינוק ופוסק/מציע שהוא צריך להיות מאושפז אצלו במחלקה. יעבור את כל הבדיקות ההכרחיות וינותח. מיד מוציא מכתב למקשר בין בית החולים לרשות הפלסטינית ושולח אותנו הביתה המומים ומרוצים (כלומר אני המומה וכולנו מרוצים) בומה עוד עושה סיבוב בין החולים והבעיות ומספר לי על מקרים שונים סיפורים מסמרי שיער.

בדרך להחזיר את המשפחה (בסביבות השעה 1:30), בשיחה עם מ', הדוד והמתאם, מסתבר שבכל הזמן הזה, מתחוללת מלחמה בבורין. שדה נשרף ממזרח לכפר, חיילים ממלאים את הכפר, עצרו שני ילדים שאולי חשודים בהצתה. רימוני הלם ועשן. סגרו את היציאה מהכפר והדבר נמשך עד שעות הערב המאוחרות. הרחתי את העשן וההלם דרך הטלפון.

אני רוצה להודות לבומה ענבר שאין כמוהו, הוא פשוט קיצר תהליכים שמי יודע כמה זמן היו נמשכים...ולמנהל מחלקת ילדים בתל השומר רז סומך (הוא זה שמככב בסרט של שלומי אלדר) ואחרים שנתקלו בנו בפרוזדורים הארוכים ועזרו ללא שנשאלו, זה היה יום מדהים עבורי.