קלנדיה - יום השישי השני לחודש הרמדאן

מה שהיה נכון בשבוע הקודם נכון גם בזה.

אותם כללים, אותה פסאדה, אותה הקפדה על קלה כבחמורה, אותו שלטון ללא מיצרים ואותו שימוש בשפה אורווליאנית מכובסת.

הסיפור הגדול נבדל רק בסיפורים הקטנים, האישיים, האנושיים.

מעשה שהיה באישה אחת שראוי להעלותה על נס:

בתוך ההמון הרב שהתדפק על הפתחים, המון אדם שעשרות שנות כיבוש עשו אותו ממושמע וכנוע, בלטה אישה בלבן, נעולה כפכפים, תיק שחור על גבה וסנטרה המהודק העיד על נחישותה.

האישה בלבן שהתקשתה בהליכה הובלה בכיסא גלגלים של הסהר האדום אל נקודת הבידוק, שם, קבע המחשב שאינה ראויה להגיע לתפילה באל-אקצה, שעליה לעזוב את המקום.

למה? – כי מי מבני משפחתה המורחבת מסומן ברשומות כתומך טרור שזה להגיון השליט עושה את כל המעגל האנושי שסביבו למנועי מעבר.

ירדה האישה מכיסא הגלגלים, עמדה זקופה מול חוסמי דרכה, סירבה לשוב על עקבותיה.

דבוקת חמושים יצאו לקראתה והדפוה בגופם.

כשתש כוחה התיישבה וגבה אל החומה. עמדו החיילים סביבה, ניסו לדבר על ליבה, אבל האישה בלבן לא הישירה מבטה אליהם, ישבה נטועה במקומה.

• הבטתי בה וחשבתי על רוזה פרקס שבימים אחרים בסיטואציה דומה עמדה לבד מול המנגנון.
• שם ככאן אפשר לשבור את גוף האדם אבל לא את רוחו.

*

אז חלה תפנית בעלילה הכללית, הודיעו שעל כולנו לפנות את המקום, חיילים ושוטרי מג"ב דחקו אותנו לאחור.

יש אירוע הודיע אחד הקצינים, יש חפץ חשוד אמר אחר, אף אחד לא עובר פה יותר.

המעבר נסגר.

נדחקנו אל הדרך המובילה לרמאללה, מי שאמורה היתה לעבור בפתח הזה, הוא פתח שנועד לנשים נשלחה אל הפתח שנועד לגברים, באחת התפורר הידוק הנהלים, לא הייתה עוד הפרדה מגדרית ואני שלאורך השנים לא מבינה את מהות ההפרדה דווקא בימי השישי לחודש הרמדאן, נשארתי במקום.

הם משקרים, אמר איש קטן קומה שהיה בדרכו לירושלים לקנות תרופות למחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל, הם תמיד משקרים, שום חפץ ושום חשוד, הם רק רוצים עוד להכביד עלינו. ככה זה החיים שלנו.

אני לא יודעת אם היה חפץ חשוד או לא, כשגם אחרי שעה לא נבדק דבר ולא נפתח המעבר עזבתי את המקום.