עזון, רמאדין

14/09/2016
|
בוקר

יום ד', 14.9.16, עזון, רמדין

משקיפות: רחל א'
אורחת: אליס ק.

סיכום: עיד אל אדחה. ביקור בעזון, משלוח חג לחנות. ביקור ברמדין. חצבים

בין נותני החפצים-יד-שניה יש מי שרוצות לראות למי הם נותנות, זו גם הזדמנות עבורן לעבור את הקו הירוק ולראות מה יש אחריו. וכך העמסתי את אליס ואת החפצים מתל אביב ונסענו לעזון.

עזון כפר בן 13000 נפש, כבר שנים אנו על הקו, מספקות למשפחה את מחייתה הדלה, וכך רואות את הכפר בקוצר ידו. המראה של ההזנחה, הלכלוך, חוסר העניין הכללי במרחב הציבורי תמיד חודר ופוגע בפנים. האם לא אכפת לאנשים איך נראית הסביבה שלהם? חסר להם מטאטא? אז איך נראה הפנים? ועוד שאלות דומות ואז עונה לעצמי באוטומט: תרבות, עוני, כיבוש ושות'. סיבוב קבוע בין נפש לראש. ועדין, חוץ מהרחבת כביש בסיבוב בכביש הפנימי לא זז דבר במשך שנים. אחרי הבחירות הקודמות הופיעו מנקי רחובות אך מהר מאד הם נעלמו.

עונת הסתיו, באופן מיוחד, מציפה יותר מחשבות. החצב שאמנם ביום זה כבר הראה סימני כמילה עדין זוקף ראש והלבן שלו זוהר, וכשהוא בא בקבוצות אי אפשר להתעלם ממנו. וככל שהעזובה גדולה יותר, כך הוא מבהיק יותר. והוא יודע למה הוא בעזון, ולמה הוא על אדמת רמדין.

למרות שהחג בעיצומו, בשעת בוקר זו יש מעט חנויות פתוחות ומעט אנשים ברחוב. אין אווירת חג. מולי פסע איש עם כבשה מסכנה שלא יודעת שזה יומה האחרון, ועל האנקולים בחזית החנויות תלויות כאלה שכבר לא יידעו כלום. אני אומרת "מסכינה" בערבית צולעת והם צוחקים. אבל לא אכלו גם השנה מהחרוף הזה.

בשרשרת המזון הזאת אני מעמיסה למכונית שקים של בגדים שלא נקנו (בעזון) ומעבירה אותן לבדואים שחיים לצד הכביש שמול קלקיליה. (בצד הצפוני של ההר של רמדין). בעבר היינו שמות את השקים לצד הכביש ומנופפות לילדים שיבואו לקחת וכך היה. לפני כמה חודשים נופפתי והגיעו הילדים ובקשו שאקח אותם במכונית כי כבד. הסכמתי, למרות שהדרך מרוצפת אבנים סוררות. הגעתי ל"בית" שכמותו לא הייתי בימי, ויש לי קושי בתיאור. אני כן כותבת על כך כי מדובר במקום שהעולם שכח ממנו. אני לא עובדת סוציאלית וחסרים לי מושגים. גם לא רוצה לתאר. אשמח מאד אם מישהי תתעניין ואז אנדב פרטים. בכל אופן, מאז אותה פעם שירדתי ל"בית" אני מביאה את השאריות של סוהד מעזון לוג'יהה שבצד האחר של רמדין. אין לכן מושג כמה חצבים פורחים בעזובה הזאת.

ramadin 140916

משם נסענו בעניין משימתי לרמדין. קבל את פנינו א', בנו של ראש המשפחה, בעברית של בוגר אוניברסיטת באר שבע, סיפר לנו הרבה חדשות על המקום. החשוב ביותר הוא שלמרות שהמקום מוגדר אזור סי, הם קבלו אישורי בנייה (?!) לפני שנה וחצי, לדבריו, והתחילו לבנות בתים. הכפר כולו הוא משפחה אחת, מאד מאורגנת. הם בונים כרגע גן ילדים חדש שישמש את כל האוכלוסייה. הם סללו כביש פנימי בעלות גבוהה לאחר שאף מוסד אחר לא בא לעזרתם. יש להם גנרטור ובאר מיםinfo-icon שמספקים את מחסורם. הוא עצמו בנה בית רחב מידות. עדין ישבנו כולנו (נשות המקום והילדים כולן לבושות חג מאותו בד מנומר) בדיוואן המקסים, ששולט על הנוף לכיוון ישראל עד הים, מטופח, עם גינת פרחים לצידו, מרוצף שטיחים, נקי כמו ארמון בקינגהם כולל מכשירים חשמליים ואתה רוצה רק להישאר שם. חברתי למסע התאהבה בתינוק בן שנה וברוח ובאווירה וכמעט חזרתי לבד הביתה.

בפעם קודמת שהיינו במקום (צביה ואני) הכרנו את נשות הבנים של ראש המשפחה והן ספרו לנו שהן בוגרות אוניברסיטה (אנגלית, מתמטיקה) אך אסור להן לצאת לעבודה. בוגרת המתמטיקה אמרה שהיא רוצה להקים גן ילדים במקום. בקשה שנעזור לה. מאז שמרנו את הנושא בממורי, ועכשיו אחרי ימי הים אמרנו לעצמנו, זה הזמן. בתכנון, התנדבה גננת בדימוס להיות לעזר בנושאים פדגוגים וחומרים והגעתי כדי לבדוק האם הרצון הזה עדין קיים. הגננת לעתיד, מסתבר נסעה לחג לבאר שבע, וא' הסביר שכל דבר שהן מבקשות להציע צריך לעבור דרך גבר. כלומר, הוא יקבע מתי נפגש, ומה נוכל לעשות יחד.

שאלתי אותו על המשפחה שבצד השני של ההר והוא אמר שיש שם כמה משפחות, לא מחוברות לכלום וגם לא אחת לשנייה. הם ניסו לעזור להם אך לטענתו לא הצליחו ליצור קשר. "הם לא רוצים לעזור לעצמם".

ramadin 140916