קלנדיה

צופות: 
עינה, וירג'ינה וחנה בר"ג (מדווחת)
14/06/2016
|
בוקר

אורחים: הסופר מריו ירגס יוסה (חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010; ב-1990 התמודד לנשיאות ארצו אך הפסיד; הוא נודע בדעותיו הליברליות; בספריו הוא מבקר את ההיררכיה של המעמדות החברתיים והגזעיים בפרו ובאמריקה הדרומית בכלל), נדב ביגלמן משוברים שתיקה וצוות צילום.

עוד יום קשה בקלנדיה - 16 שנים מאז התחלנו את המשמרות שם ואין חדש - הכיבוש "חוגג" כמעט חמישים שנה, והסבל במעבר במחסומים לא נעשה קל יותר, ואנחנו עומדות ומדווחות וכואבות.

04:00 הרבה הולכי רגל בדרכם לאזור התעשייה עטרות. במחסום מהומה רבה. כל השרוולים פתוחים אך רק שתי קרוסלותinfo-icon פועלות. דוחק ודחיפות של הממהרים לעבודה. האם התרגלנו גם אנו למראות הנוראים האלה? האם הם נראים היום כאילו מובנים מאליהם? מחשבות קשות שעולות ומציקות כאשר רואים את הזוועה הזו שנה אחרי שנה.

נידברנו להיפגש עם הסופר ופמלייתו בשעה 05:30, אך הם באו באיחור ניכר ונותר מעט זמן  להסברים ושיחה.

עינה ווירג'ינה באו לקראת שעה 05:00. עם חברות קל יותר לקיים משמרת, יש עם מי לחלוק את הצער והכאב. ומה הכאב שלנו לעומת כאבם של הפלסטינים העוברים את ההתעללות הזו מדי יום?!

לקראת שעה 06:00 באו האורחים. מריו יוסה, איש מאיר פנים, שאל שאלות של מי שכבר ראה את הכיבוש ומבין את משמעותו. בעזרתה של עינה מצאנו מכיר ששוחח עם הסופר וסיפר (בקיצור נמרץ) את סיפורו. אנחנו הסברנו את בירוקרטית הכיבוש, את משמעות החרמת אלפי אישורים, את הרקע הפוליטי והכלכלי. סיפרנו גם סיפורים של אנשים שפגשנו לאורך השנים. למדנו שלסיפור "אישי" (לא שלנו כמובן) יש הרבה משקל.

אחרי כחצי שעה עזבו האורחים . השער "ההומניטרי" נפתח בשעה 06:30 בגלל "שלא התעוררתי". מנשה השוטר אלים מילולית כדרכו (התלוננו בפעם המי יודע כמה - וגם הפעם כנראה לשווא). גם על גסות הרוח של המאבטחים האזרחיים כבר סיפרנו והתלוננו, וגם זה כנראה לא ישתנה.  בשעה 06:30 נדרשו כ-30 עד 45 דקות למעבר. אנחנו עזבנו לקראת שעה 08:00 כאשר הלחץ עבר.