קלנדיה - יום השישי הרביעי לחודש הרמדאן

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
תמר פליישמן
14/04/2023
|
בוקר

ביום השישי הרביעי לחודש הרמדאן הייתה אווירה נינוחה יותר משהייתה בשבוע שעבר.

האווירה הפחות טעונה, תזזיתית וצועקת של החיילים והשוטרים,  הקרינה כלפי הפלסטינים שהיו פחות לחוצים ופחות חרדים.

אבל זה שהייאוש נעשה יותר נוח לא מעלים אותו, כי למציאות הנוהגת שנים כה רבות ברחבי הגדה המערבית אסור להתרגל.

אותן הגבלות, אותו משטור, אותן גזירות, אותם מראות של גברים נשים וילדים מוחזרים לאחור, אותן מכלאות, אותן גדרות, אותם רובים שמופנים לגופם של בני האדם כמו היו חפצים ולא בני אנוש.

בסדר הקבוע מובלים אלפים בתורים שקבע להם השליט, בצד שהועיד להם השליט, בנתיבים שרוחבם מצטמצם עד שבא האדם אל מול עמדה עשויה בטון שלה חלון ממוגן וזה שיושב בעמדה בודק במחשב את כשירות העומד מולו להגיע לתפילה באל אקצה.

לא חופש הפולחן ולא זכויות יסוד הם שקובעים אלא המחשב והמחשב בלבד הוא שקובע מי יעלה בהר ומי ייחסם.

בכל שנה בחודש הרמדאן אני מנסה להבין את הסיבה להפרדה המגדרית, למה נקבעות דרכים שונות ונפרדות לנשים ולגברים, במה לדעתם של קובעי המדיניות שונה מעברם של בני האדם בכל יום מימי השנה במחסומי הצבא שבהם גברים ונשים נדחסים יחד ללא הפרדה לימי השישי לרמדאן?

מכבסת המילים שמספרת על הגנה מפני הטרדות מיניות לא תופסת מיםinfo-icon, היא חרורה ככברה, הרי לא פעם ולא פעמיים נחשפו תקיפות מיניות מילוליות ופיזיות ואף מעשי אונס של חיילים בנשים פלסטיניות הנתונות למרותם, הרי גם בימים אלו שכביכול הם מגנים על הנשים, חיילים ושוטרים משמשים בצוותא עם שוטרות וחיילות במפגש עם הפלסטינים – נשים כגברים, אין זאת שהמטרה היחידה שעומדת מול עיניי השולט היא משטור יתר של מאות אלפי בני האדם.

גם את עניין השטח הענק סביב מבנה המחסום, זה שרגל פלסטיני מנועה מלדרוך בו והוא נועד לנציגי השלטון בלבד, הקרוי בצהלית "שטח סטריליinfo-icon" אינני מבינה, כי בפועל, על פי מילות השם, השטח נקי מזיהומים, האם המשמעות היא שאנחנו, האנשים הכביכול רגילים הננו לשיטתם זוהמה?

אין זאת שהתשובה היא אותה תשובה כלשאלה הקודמת, שיטור יתר ומניעת זכויות.

רגע של נחת היה לי כשמשלחת של שלושה, שתיים חיילות ואחד חייל יצאו מהשטח הסטרילי וצעדו לעברי שעמדתי כשלפני תור הנשים ומאחורי מתנדבי העזרה הראשונה, "אסור לך לצלם אותנו" טענו תחילה בתוקף, הסברתי שהחוק מתיר לצלם כל לובש מדים מהיותו עובד ציבור, אז התרככה שיחתם ובמקום דרישה באה בקשה, עניתי שאשקול אבל לא מבטיחה להיענות. שאלו למה בכלל אני עומדת בחברת הפלסטינים, "זה מסוכן, אם תהיה לך בעיה רק הצבא הוא שיבוא לעזור", בואו נפנה את השאלה לחברים שמאחור, אמרתי, הסתובבתי ואמרתי: "ג'יהאן (הקרובה ביותר), הם שואלים מי יעזור לי אם אקלע לצרה", כמו מקהלה מיומנת נשמעה קריאה מכעשרה פיות: "אנחנו, אנחנו נעזור!"

מה שהעכיר את האווירה הכמו קלילה היו פניהן ומבטן הכבוי של האחיות שישבו בצל החומה, שהן ואביהן נפלו  בסלקציה ולא הורשו להמשיך ליעד הנכסף.