קלנדיה - "אם היית ערבי הם היו יורים בך"
בכל מקום ומכל אדם נשמע אותו נהי:
אין קונים, אין לקוחות, אין עבודה, אין כסף להביא הביתה.
וכמו שקורה במצב של ייאוש ומצוקה, מה שנותר לו לאדם זו האמונה בכוחות שאינם כוחות הטבע ומי שמתחזק זה האלוהים.
בכביש הראשי, בחזית מחנה הפליטים שעט משוריין צבאי בעל לוחית זיהוי פלסטינית מכוון רמאללה מזרחה. משוריין צבאי שכמותו טרם ראיתי.
כמה דקות אח"כ הגיע מתנשף מריצה לחנות בה שהיתי צעיר שקנה מסיכה וסיפר שנתפס ע"י שו"פים כשעבר במחסום בכניסה לרמאללה כי לא עטה מסיכה, השוטרים לקחו ממנו את התעודה, כשהבחינו שהיא כחולה (תושב כופר-עקב) והריבון הינו השלטון הישראלי, הודיעו לו שהתעודה תועבר לשב"כ ותוחזר לו עם קנס
במשטרת בנימין. רק שהאיש לא יודע איפה זה ואיך להגיע לשם.
הנחתי אותו והוא חזר ורץ לחפש תחבורה ליעד.
בצד הירושלמי של המחסום אמבולנס של הצלב האדום חיכה לאמבולנס שטחים כדי להשיב לביתה חולת סרטן שטופלה בביה"ח אוגוסטה-ויקטוריה שבמזרח ירושלים.
אחרי זמן לא מועט נפגשו האמבולנסים, האישה הוצאה באלונקה אל הרחבה, הצוותים הרפואיים פעלו במיומנות, הנוהל התבצע על פי כל הפקודות וההוראות המוכתבות מלמעלה וחלילה לא על פי פקודת ההיגיון והלב, כאילו נכון לעכב אמבולנסים ונכון לטלטל חולים כאובים בין אלונקות ונכון שכל המעבר הזה יתבצע נוכח רובים ולא בנסיעה ישירה בין בית חולים ליעדו של החולה.
האישה נאנקה ממכאובים, אבל גם כשהורמה בידי הצוותים הרפואיים וצווחת כאב פילחה את האוויר והלב, לא נשמע או נהגה ערעור על הכמו אקסיומה שככה זה, כי כזה הוא החוק.
נכון שסיפור החולה הוא מרכז הדברים, אבל מתוך שכל אדם קרוב אצל עצמו, אספר גם אודות מיני דרמה מטומטמת שהייתה במעטפת:
כשהתקרבתי למקום רדף אחרי מאבטח חמוש שבצדו האחורי של כובע המצחייה שלו מדבקת גולגולת - מין סמל נאצי שכזה. האיש טען שזה שטח ביטחוני ודרש תוך צעקות וגידופים שאסתלק.
התעקשתי להישאר.
הלך המאבטח וחזר עם חייל ששלח את האמבולנס לחנות בפינה הרחוקה שברחבה ולי אמר שאם אתקרב לשם יירו בי.
הזדחלתי בעקבות האמבולנס.
הלך החייל וחזר עם שוטר טוב מזג שספק אמר ספק שאל: אני מבין שאת רוצה לעבור לצד האחר של המחסום ולא יודעת איך, עניתי שלא, שאני פה כדי לצפות בנוהל גב-אל-גב, אה, אמר השוטר, אין בעיה, ועזב.
פלסטיני שהיה עד שמיעה סיכם: "אם היית ערבי הם היו יורים בך".