ביקור וסיוע בבקעת הירדן

צופות: 
נורית פופר, נאוה טולדנו ודפנה בנאי (מדווחת)
14/01/2021
|
בוקר

התחלנו בחומסה . הבאנו לע' יריעת ניילוןinfo-icon גדולה מהרגיל כיהוא מצפה להרבה המלטות וצריף להגדיל את הדיר לטלאים רבים עם אמהותיהם . הוא ואביו המתינו לנו בקוצר רוח, הראו לנו את הדיר הקרוע שמשמש אותם עכשיו. כמה קרובי משפחה המתינו לנו יחד איתם ותוך חצי שעה הקונסטרוקציה שבנו קודם לכן הייתה כבר מכוסה.

אחר כך נסענו לנידאם (גם הוא בחומסה) פה פגשנו כמה פעילים מקואליציית הבקעה, שמגיעים כמעט מדי יום עם 2 גנרטורים ורתכת ובונים יחד עם הפלסטינים אוהלי מגורים ודירים.

ביקור אצל בורהאן. נאווה ונורית החלו מייד לעזור לו להוציא שעורה לאבוסים כדי להאכיל את הכבשים הרעבות, שזה עתה חזרו מהמרעה. בינתיים ישבתי ושוחחתי עם אבו חלף הזקן . לבורהאן יש סייח בן 6 חודשים, שהתאהב בי וכל הזמן נדחק אלי מאחור והניח את ראשו על כתפי. בזמן ששוחחנו, אישתו של בורהאן, סמאר, אפתה פיתות בטאבון והביאה לנו אותן חמות ומדיפות ניחוח של טריות.

אצל יוסף במקחול היתה שריפה לפני כמה ימים, בחצות ליל, וכל השעורה שמשמשת מזון לכבשים ולעיזים - נשרפה. הוא סבור שההצתה היא מעשה ידיהם של המתנחלים  מהמאחז הבלתי חוקי שהוקם לא רחוק מהבית שלו. יוסף נפגע קשות לאחרונה ויהיה לו קשה כלכלית להתאושש, הטרקטור שלו הוחרם על ידי המינהל האזרחיinfo-icon לפני שבוע, כשחרש שדה. הסכום לפידיון הטרקטורהוא 2200 ₪, ועכשיו נוספה הצתת המזון לצאן.

פסאיל – ביקרנו את הזקנים, שבאוגוסט הרסו את הבית ובספטמבר החרימו להם קראוון ודיר, שהרשות הפלסטינית תרמה להם כדי להתגורר אחרי ההריסה.  אנחנו הבאנו להם ברזנטים וקשתות כדי לבנות אוהל חדש, אבל הרבה זמן הם שכבו שם ללא שימוש.  הבן פחד לבנות מכיוון שנציגיו של המנהל האזרחי (מנהלת הרשע יותר נכון לקרוא לה) ביקרו את הזקנים מדי כמה ימים והזהירו אותם לבל יבנו, אחרת יהרסו כל מה שנותר מההריסות הקודמות. הבן ואישתו דלאל מתגוררים באוהל סיירים קטן שתרם להם הצלב האדום, אך האוהל אינו אטום למים ולכן הם ישנים במכונית נטושה שחונה ליד האוהל.

הבן מספר שבנה מהקשתות והברזנטים שהבאנו אוהל כ-500 מ' דרומה משם, אבל אחרי יומיים הגיע הצבא והחרים גם את האוהל הזה.

מצבם של הזקנים רע . שניהם חולי סכרת קשה, הזקן מראה לנו פצע שהפך כבר לנמק בכף רגלו. כל יום הוא הולך למרפאה ומקבל שם זריקות כדי שלא יאבד את הרגל. הזקנה עיוורת כמעט לחלוטין ואין לה כסף לקבל זריקות לשיפור הראייה. אנחנו לא פעם מתלבטות בינינו האם נכון לעזור בתרומת כסף, ולו רק בסכום סמלי, דבר שמתעורר באופן טבעי לנוכח המצוקה הכל כך גדולה של האנשים. הלב נשבר לנוכח הסבל הבלתי נתפש של בני האדם שמולנו. מצד שני אין לנו מספיק לתת, ואם ניתן זה יערער את היחסים בינינו לאלה שלא קיבלו, או לא קיבלו מספיק. 
יהיו שיגידו, אלה אנשים עניים, כמו שיש בכל מקום. אבל לא !! העוני הנורא שאנחנו רואים בכל מקום בבקעה הוא תוצר של כיבוש, של גירוש ממקום למקום, של הריסות חוזרות של הבית והרכוש הדל, ושל מניעה מכוונת של פיתוח הכלכלה. זה סוג של עוני שאנחנו היהודים בישראל לא מכירים כלל. 

כשיצאנו בדרכנו הביתה החל לרדת גשם, מחסום גיתית היה מאויש ותור של מכוניות פלסטיניות השתרך בו (שעה 17.30) ועיכב אנשים עייפים לאחר יום עבודה. כרגיל, מכוניות ישראליות עקפו בקלילות את התור.