מחסום בית לחם: מי שכבר עבר חזר על עקבותיו

לא ירדנו בטנטור בגלל הגשם, לא היו שם אנשים מלבד אלה שהלכו על המדרכות. ממול לכניסה למחסום, האורות של הקיוסק היו הדבר המנחם היחידי, היחסי, בבוקר כה גשום קר וסוער.
מלבד זאת, המחסום היה עגום ומדכא אפילו יותר מהרגיל. הייתי מעדיפה שהדוח הזה ייכתב בידי צ'רלס דיקנס..
ברוס הלך לצלם את אותם אנשים אמיצים שלא ויתרו על התפילה בגשם וכרעו על המדרכה מלאת הבוץ. הם אומנם השתמשו בחתיכת קרטון אך ספק אם עזרה במשהו.
הופתעתי לראות שבמזג אוויר כזה הרבה אנשים הגיעו ויצאו מהמחסום, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהם חזרו על עקבותיהם בזה אחר זה. גם אם מדובר בהפסד של יום עבודה, צדקו אלה שנשארו במיטה החמה ולא עשו את כל הדרך משעות הבוקר המוקדמות, רק כדי לחזור הביתה רטובים ומאוכזבים.
 

ושוב ניגש אלי אותו מאבטח, ששומע ממני בכל פעם שאנו (מחסוםwatch) פוקדות את המחסום הזה כבר שנים רבות, ומבקש שאלך משם. הוא היה מנומס ואחרי שעשה שיחת טלפון הוא הניח לי, לא לפני שאמר (שוב) את אותם הדברים – כמה שהמחסום הזה נחוץ בגלל המחבלים. לפחות הסכים איתי כשאמרתי לו שיש להם הרבה דרכים לעבור מהגדה לישראל שאנחנו לא מכירים.

אנשים נותרו לעמוד בכניסה לטרמינל ולהסתתר שם מפני הגשם, שהיכה בעוז על גגות הפח. המאבטח הזדרז לשלוח אותם לדרכם אבל לא עשה זאת בתוקפנות, כמו הפלסטינים שיצאו לעבוד, שצעקו על חבריהם שיזוזו ויתנו לעבור.
עזבתי ב 6.45. משלא מצאתי מונית פנויה ברוס עזר לי להגיע לאוטובוס (134?). שם, מאחורי הנהג ראיתי שלט שלא יכולתי לצלם אבל נאמר בו אם מישהו נפגע מהטרדה מינית באוטובוס יגש ויתלונן אצל הנהג.