קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
13/11/2016
|
אחה"צ

הגרפיטי החדש שעל החומה שמזכיר את אריחי קירות המסגדים נראה כל כך מוחשי שרק מגע היד הוכיח שצויר ולא הודבק.

image001_29.jpg

 

"הילדה שלו חולה, היא בהדסה", אמר אדם שביקש לפנות את הדרך לבחור והסביר שהוא כל כך ממהר להגיע לילדה שלו שאין לו זמן ללכת לבקש אישור.

על פי נוהל ה-ת'לתי ת'לתי נכנסו לעמדת הבידוק.

החייל שמעבר לחלון ושהיה עסוק בלגרד את המפשעה העיף מבט בתעודה הכחולה שלי ועשה את תנודת הראש שאומרת "תעברי", שזה אומר להתקדם אבל לא לצאת. כי השלושה שביחד נכנסים  ביחד גם יוצאים.

האב דיבר כל הזמן בטלפון והמשיך לדבר בטלפון שאותו החזיק בין האוזן לכתף גם כשהצמיד לחלון שמאחוריו החייל תעודת זיהוי ירוקה ומכתב מביה"ח שמפרט את מחלת בתו.

"תחזור" אמר החייל.

האב לא התווכח, שתק, הסתובב ויצא במבט מודאג.

"למה אתה לא נותן לו ללכת לילדה החולה שלו?" שאלתי,

"כי זה החוק. אין לו אישור", ענה.

"אני לא מכירה בחוק שאוסר על אב לשבת על יד הילדה החולה שלו" אמרתי.

החייל אולי כעס, אולי נעלב, וכלא אותי בתוך המעבר. לא החוצה ולא פנימה.

האיש הנוסף שנכנס עם האב ואתי היה בסדר עם ובעיני החייל ויצא.

"את תחכי" אמר החייל שידו המשיכה לעסוק במפשעה.

חיכיתי מולו. לי זה לא היה נורא לחכות אפילו דקות ארוכות. זה בטח יותר נורא לפלסטינים שנתקעו מבחוץ בגללי. חשבתי שיכעסו, אבל לא, להפתעתי הם הביטו בי באהדה.

אז בא סג"מ דניאל ושאל את השאלה השגרתית המטופשת: "הכל בסדר?" ושחרר אותי.