ביקור משפחות בבקעת הירדן

הסיור אתמול נראה רחוק, לעומת השמועות המגיעות על הנעשה בשעות האחרונות בעזה. אם לא אכתוב עכשיו לא אצליח לכתוב.

הדבר הכי בולט היו הכבישים הריקים בישראל ובשטחים. כאילו אין חיים. אין עבודה. כולם בבתים מחכים לטיל הבא. לא הבנתי בדיוק מה ולמה. בכל אופן נסעתי. יש דברים קדושים. שלא קוראים להם ירושלים. נסיעה לבקעה.

הימים האלה תמיד חידתיים. אין תוכנית לגמרי מוגדרת, מה אשמע, ואיך יתנהל היום. נותנת לנסיבות לקחת אותי איתן. וכך נקרתה לי פגישה עם רועי בקר. והם ספרו לי איך מתנהלים החיים שלהם. בגלל החום ששורר באזור, הם יוצאים עם הפרות למרעה ב 3 אחר הצהרים ונמצאים איתם בשטח עד 8 למחרת בבוקר. במקום פתוח. ללא סדורי שינה. לוקחים איתם שמיכה לפרוס וישנים במשמרות.

לצידם באזור, מתנהלים עוד בעלי חיים - שועלים, זאבים וצבועים, גם איילים. לא הצלחתי להבין את הכמויות.  אבל יכולת הציד של החיות האלה גבוהה מאד: זה הולך להיות חד גדיא:
השועל אוכל את התרנגולות – מתוך 90 התרנגולות שהיו להם נשארו 9... וזה קורה אצלם במקום המגורים. בלילה. למרות שיש כלבים שנובחים, אין מה לעשות נגד.

הצבוע  מתנפל על עגלים, גם על פרות, נועץ את שיניו באזור הבטן תוך כדי שהפרה נאבקת. הוא מסתפק באחת ליום. יש צבוע אחד שהם מכירים, בן 30 שגר ליד כביש 90 בואדי שנקרא ואדי הצבועים. חוסכת מכן את התמונות.

הזאב חובב עגלים. וגם כבשים אם בנמצא. הוא מסוגל לטרוף כמה ביום. לא מסתפק  באחד. הזאב תופס את העגל בגרון, הורג אותו ואז אוכל.

ואז מגיע הנחש. אתמול כשהרועה התעורר משנתו, ראה נחש מתחת לשמיכה עליה ישן. הנחש נקרא "חיית פלסטין", הוא נחש אדום, באורך 40 ס"מ בערך, ארסי. הוא ברח באימה. וכאן באו הסיפורים על מקרים מפחידים שהיו, אחד הסתיים במוות של ילדה בת 12, כי לא אתרו בזמן את הנכישה. בדיוק היום שלחו לי ממקום אחר תמונה של נחש כזה, עכשיו עונת הנחשים.

ואז אמרתי לעצמי, הכיבוש והצרות האנושיות נמצאים הרבה אחרי זה. כאילו פרפראות לקינוח. למרות שחייבים להזכיר את המעיין שנהפך לאחרונה לאתר מתנחלי וחסם בפניהם שימוש במים שהרוו  את צמאונם כל השנים, ואת כל שאר התלאות.

עברנו לדבר על רומנטיקה. על רומנים אסורים שנגמרים בכאב לב, על הקושי לספק את הצרכים הכלכליים שעומדים בפני המבקשים להינשא (בית, זהב..) לפני שהורי הכלה המיועדת ימצאו את מבוקשם במקום אחר. וסיפורים על מי שחוגג את רווקותו בהוללות במרעה. נו באמת.

השיחה התקיימה כשאנחנו ביומיים במצב מלחמה חדשה עם עזה. אנשים נהרגים, בתים נהרסים. חיים שלמים... אין נשימה להמשיך.. ואותם צעירים באמת נאנחים ואומרים למה. למה צריך את זה. למה לא נחיה בשלום ובשקט.