בקעת הירדן: מאחז "מלאכי השלום" שהם מלאכי החבלה...

יצאנו ברבע לשש בבוקר מראש העין. נסענו במכונית של אמיר לכיוון רשאש, שנמצאת מול העיירה דומא. מהכביש הראשי, לאחר שעוברים את הכניסה לכיוון דומא יש דרך עפר לכיוון מזרח עם שלט "עין רשאש" כתוב בעברית.  אחרי הפנייה שמאלה, מזרחה, רואים דרך ששפוך עליה חומר לבן גרוס, שמאפשר לרכב פרטי לנסוע די בנוחות. לא כל כך הכרנו את הדרך, קצת טעינו, אבל בעזרת יכולת הניווט והזיכרון של נורית הגענו למאהל של רשאש, באיחור קטן.  מוסא כבר יצא עם העדר, ואמיר וסאבי מיהרו ללכת אחריהם והשיגו אותם. הם דיווחו לנורית ולי שההליכה למקום המרעה קשה למדי, הם עלו וירדו בגבעות הטרשיות, והציעו שאנחנו נסתובב בין האוהלים, נכיר את הנשים, והם ילוו את הרועים. לפי דיווחיהם, היו שם שני  "נערי גבעות"  אחד בטרקטורון ואחד רוכב על סוס. שניהם בעלי פאות מסתלסלות, ואחד בעל זקן ג'ינג'י.  הרעיון היה מצוין, להכיר קהילה שאיננו מכירות, לתת לה את מה שהבאנו באוטו (נעליים ובגדים – שתמיד זקוקים להם בקהילות האלה).

נורית ואני נכנסנו לאוהל של שרה ומוסא. הדלות ניכרת מיד. פגשנו שם את האם החביבה שרה, את רעידה בת ה-13, הצטערנו שכבר לא הולכת ללמוד, כי אמא שלה, שרה, רוצה שתהיה בבית ותעזור לה. חוץ מהבת היה גם ילד בן שנה וחצי – מוחמד. את החשדנות שמתעוררת מייד כאשר ישראלים לא מוכרים נכנסים לאוהל פוגגנו לאחר שהצגנו את עצמנו בשמותנו וכחברות של גיא ושל אריק (אשרמן). מייד התפשט חיוך רחב על פניה של שרה והיא ממש שמחה לקראתנו. ניהלנו שיחה בעזרת הערבית הנשברת בפינו אבל הצלחנו. שרה ספרה. כי יש להם עוד בת שמה מרים, ועוד  בנים, שהיו בעיירה דומא - בגן הילדים ובבית הספר. שאלנו איך הם מגיעים לדומא ללימודים וספרו שכל 3 ילדים רוכבים לבית הספר על חמור אחד  (חשבתי שזה כיף גדול לרכב לבית הספר על חמור, גם האיש שלי, שלמה, כשהיה בגיל בית הספר, היה רוכב על חמור מהמושב, גבעת ח"ן, לבית הספר ברעננה, והחמור היה מחכה לו קשור ליד בית הספר. האם גורל ילדי רשאש יהיה טוב כגורל הילדים שגדלו ליד רעננה???). עם כל הדלות שניכרה באוהל, שרה כמובן כיבדה אותנו בתה מתוק, בפיתה דקיקה מעשה ידיה, בשמן זית בצלוחית, סרדינים, עגבניות ומלפפונים חתוכים. אכלנו קצת, הודינו והותרנו הרבה, ושוב הערכנו מאוד את מנהג "הכנסת האורחים" שירשו הפלסטינים מאבינו המשותף אברהם. שרה סיפרה כי את המים הם מביאים במכלים מעין סמיה שמרוחקת 10 ק"מ ממקום מושבם. לכן המים יקרים 25 שח למיכל.

הסתובבנו בשטח וראינו עגלה גדולה עמוסה בענפי זית רבים. נשים עמדו על העגלה ופזרו את ענפי הזית הגדולים בקרבת כמה אוהלים. ראינו כבשים שמגיעות ומתחילות לאכול את העלים הירוקים של הענפים. האנשים הסבירו לנו שהם קונים את הענפים מאנשי תורמוס עיא (שנמצא לא רחוק מהעבר השני של הכביש). שמיד אחרי המסיק (כמו כל מגדלי הזיתים בארץ ובעולם) גוזמים את עצי הזית, כדי להגדיל את יבול הזיתים בשנה הבאה.  אנחנו הסברנו לעצמינו שהענפים הרכים והעלים משמשים מאכל לכבשים, שבעונה זו ניזונות בשטח המרעה רק מצמחים יבשים שלא מכילים חלבונים וחמרים מזינים. הם משלימים את תזונת הכבשים בגרעיני חיטה מעורבבים במים שבעליהם מכינים בשקתות ובעלים הירוקים של ענפי הזית שנגזמו בכרמים של תורמוס עיא. את החלק היבש שהכבשים אינן אוכלות, מנצלים אנשי רשאש כחומר בערה לבישול ולחימום בחורף. זו דוגמא נהדרת של מחזור וניצול מירבי של משאבי הטבע בחקלאות.   בשוטטינו שם היכרנו עוד משפחה שעבדה בפיזור ענפי הזית.  בכל מקום מסבירים לנו פנים ושמחים לקראתנו. 

בשעה תשע וחצי התבשרנו על ידי אמיר וסאבי כי הם כבר חוזרים עם הרועים והעדרים למאהל. חזרנו לאוהל של שרה ומוסא, אמיר וסאבי הוציאו להם מהאוטו את הטובין שהבאנו להם, בין היתר צעצועים למוחמד הקטן ולאחיו, שבינתיים חזר מהגן.. סאבי הביא להם עפיפון יפהפה וניסה להעיף אותו ליד המאהל, לא הייתה רוח טובה ההצלחה הייתה מועטה, אבל השמחה גדולה.

נפרדנו לשלום ממארחינו ויצאנו לדרך חזרה. אמיר, נורית ואני החלטנו להיכנס למאחז שנמצא מעל המאהל של רשאש.  המאחז (שעד עכשיו אינני יודעת את שמו, ומישהו חושב שנקרא "מלאכי השלום" ובפינו "מלאכי החבלה"), נמצא בתוך מחנה צבאי לשעבר, שהרוס לגמרי. נכנסנו בשער של המחנה והגענו לשער של המאחז , לא נכנסנו ממש פנימה אבל אז ראינו את שני המתנחלים בעלי הפיאות, אחד על סוס ואחד על טרקטורון, אלו שהציקו לרועים במרעה.הם הגיעו מייד אלינו וחסמו לנו את היציאה מהמאחז. היה דין ודברים שהתנהל בינם לבין אמיר, שדיבר אליהם באסרטיביות רבה ואילץ אותם לאפשר לנו את היציאה מהמתחם.  האם תהיה בהם תועלת עוד ניווכח בעתיד..  

בדרכנו חזרה עצרנו לאכול בחווארה ונפגשנו שם עם ידידנו הוותיק מוניר .  חזרנו לראש העין בשעה 13.00.