מחסום קלנדיה: למה הוצא להורג בחור שהחזיק טסטר?

צופות: 
תמר פליישמן.
12/11/2018
|
אחה"צ

כתב אשמה לרצח.

כותרת העיתון במחצית השנייה של ספטמבר אמרה:

"בזמן תפילות ערב יום הכיפורים סוכל ניסיון פיגוע בעיר העתיקה בירושלים. המחבל, תושב מחנה הפליטים קלנדיה נורה ונהרג".

הידיעה הנ"ל היא אמת חלקית, מאד חלקית.

פרטי האמת בידיעה הם התאריך (18.9.18), המיקום ושיש גופה.

הנשק שצולם ליד גופת האיש לא היה סכין, לא מברג ואפילו לא קולפן. הנשק היה טסטר (= כלי זעיר לבדיקת מתח חשמלי). טסטר בעליל אינו כלי הרג ובכל זאת האוחז בו נורה בידי אנשי משטרה.

אבל למרות התיעוד והתמונות אף ערוץ לאורכה ולרוחבה של התקשורת ואף עיתונאי או כתב לא ניסה או לא רצה או לא העז לאמת את המערכת עם השאלה למה בחור שיש בידו טסטר הוצא להורג.

מה שעוד לא צוין בתקשורת הוא שמו של הפלסטיני. אולי כי מי שמוגדר כמפגע עדיף לו/לנו/להם שיישאר אנונימי?

אלא שגם לו, לבחור הזה יש שם שנתנו לו הוריו והשם הוא מוחמד  עליאן.

זאת ועוד, למרות שעל פי חוקי האסלאם, כמו בחוקי היהדות, יש לקבור את המת ביום מותו, גופתו של מוחמד עליאן לא נמסרה למשפחתו עד ליום השישי ה- 9 בנובמבר ורק אז שבועות אחרי שנרצח התקיימת הלווייתו והודבקה תמונתו בפרהסיה.

מוחמד עליאן, תושב מחנה הפליטים בקלנדיה, נורה ונהרג 18.9.2018
מוחמד עליאן, תושב מחנה הפליטים בקלנדיה, נורה ונהרג 18.9.2018
צילום: 
תמר פליישמן

לאט, בצעדים כושלים, עמוסים בתיקים, הגיחה מהמחסום הקבוצה היומית של החולים ששבים לביתם שבעזה אחרי אשפוז בבתי חולים. מהם מרימים מבט ועונים למבט שפוגש אותם בקרעים של חיוך לעומת אחרים שפניהם מביעים ייסורים וכאב ולא עולה בכוחם לחייך.

הילדים תמיד מישירים מבט של סקרנות, תמיד מטים ראש בברכה, תמיד שמחים להשיב לשאלות, תמיד מושיטים יד ומפריחים נשיקה.

ראשון יצא ילד שמיהר לתפוס מקום ליד החלון. היה מיותר לשאול למחלתו, המסכה שסוככה על פניו, שהונחה בידי הצוות הרפואי כששוחרר מאשפוז בביה"ח, היא שסיפרה את הסיפור.

 אחרונה יצאה אישה חולת לב שההליכה אסורה לה וגם אם הייתה מותרת היא אינה יכולה לעשות את הדרך עד לרכב. שלושה גברים, נהג ההסעות ושניים מהחולים נשאו אותה על כיסא פלסטיק. מסיבה לא ברורה כסאות הנכים שתמיד מצויים במשרד המת"ק לא היו בנמצא.

חולת לב נישאת על כסא פלסטיק לרכב ההסעות
חולת לב נישאת על כסא פלסטיק לרכב ההסעות
צילום: 
תמר פליישמן

לראות אותם כמהים וממהרים לחזור הביתה לעזה ביום שכזה, כשכל שעות היום והלילה צהל הפגיז מהקרקע ומהאוויר את הרצועה ולהם שבפנים אין אמצעי מיגון או מקלטים, גורם לתהייה באשר לגורל הצפוי להם בשובם לעזה, למציאות שאינה מבשרת טובות.