קלנדיה - בעקבות תקלה במחשב, מאות מחכים שעות ארוכות למעבר
לא אליה, רק הרבה קוצים.
כשראיתי בבוקר שבת על המרקע את זכריה זביידי יושב כשפלנלית מכסה את עיניו נשבר לי הלב.
צלמתי והחלטתי שמחר אשוב לקלנדיה, לאותם שדברו אתי חמישה ימים קודם בשבח הבריחה ובשבח זכריה, כדי לשוב לדבר ולשמוע ולהבין את הלכי הרוח.
עכשיו כאז שמו של זכריה נישא בפי כל לשבח והלל ואני לא יכולה להפסיק להביט בצילום ולראות את פניו בטרם נופחו במהלומות שוביו, בחלק הגלוי לעין, כי אין לדעת מה עוללו בחלקי גופו הסמויים מין העין. אלו שתפסו אותו כנראה הוציאו עליו את תסכולם, עלבונם והשפלתם.
ככה זה החיים שלנו אמר חבר.
אין פלסטיני משני צדי החומה שמעלה על דעתו שזה סוף פסוק, שזכריה וחבריו יגמרו את חייהם בין קירות הכלא.
לכולם ודאי מעל לכל ספק שאלו שברחו מהכלא ונתפסו יהיו הראשונים להשתחרר בעסקת השבויים שנרקמת בין החמאס לישראל.
המתנה למפגש בין אמבולנסים, האחד מפלסטין ומקבילו ממזרח ירושלים זה שיעור בסבלנות לאישה נברוטית שכמוני. עבורם, עבור הפלסטינים, סבלנות היא אבן יסוד בתורת ההישרדות.
הועברה אישה שטופלה בבי"ח בשכם ולא שרדה, גופתה מלווה באחיה הייתה בדרך הביתה, לעזה.
תקלה במחשבים, או כמו שהם קוראים לזה במכבסה "נפלו המחשבים". ואם אין מחשבים חדלה הפעילות. אין איש נבדק ואין איש עובר מהגדה.
מאות התגודדו וחיכו וחיכו ולשווא. משעה שתיים זה ככה ולא אומרים לנו עד מתי, סיפרו.
היו שם אנשים בדרך לבתי חולים במזרח ירושלים, היו שם אנשים לאחר ניתוח וטיפול בבתי חולים בגדה וישבו נואשים ומותשים וחיכו מתי יוכלו להמשיך את הדרך הביתה לעזה, היו שם אנשים בדרך למשמרת ערב במפעל והיו שם אנשים שסתם רצו להגיע למשפחתם ולביתם שמעברו האחר של המחסום.
טלפונים למוקדים לא נענו או נענו בהקלטה שיש לטלפן בבוקר המחרת.
שעה מאוחר יותר כשהבחנתי שמה שהיה הוא שהווה, החלטתי לנסות את מזלי ולחצות במחסום הרכבים. שם איש אחד חסם בפני את הדרך בגופו, אם תמשיכי ללכת הם יהרגו אותך, הם יורים בכל מי שהולך כאן, אמר.
האיש לקח אותי תחת חסותו, עצר רכב לפני שער הכניסה, נכנסנו שנינו למושב האחורי של המכונית הזרה ובחסות החבר החדש שאני לא באמת מכירה חצינו את המחסום.
אני נחלצתי מהמקום בשלום, מבלי להיירות ובזמן די סביר בזכות איש בעל תושייה. אבל מה עלה בגורלם של מאות רבות של בני אדם שאין ברשותם התעודה הנכונה, הכחולה?
יומיים אח"כ, בשיחה עם חבר שנכח במקום למדתי שהדרך נפתחה רק כשירד הלילה, אחרי השעה שבע בערב התחילו בני האדם להיבדק ולעבור.
אבל אליה וקוץ בה, נכון שהרבים עברו, אלא שאלו שיעד פניהם היה רצועת עזה נחסמה דרכם ונאלצו לעשות את הלילה בגדה.
לא אליה. רק קוצים.