מחסום קלנדיה: ילד חולה ואמו איחרו את ההסעה לעזה. איפה יעבירו את הלילה?

צופות: 
תמר פליישמן
12/08/2018
|
אחה"צ
מוחמד ואמו אחרו לרכב ההסעות לעזה
מוחמד ואמו אחרו לרכב ההסעות לעזה
צילום: 
תמר פליישמן

מוחמד ואמו הגיעו למחסום כמה דקות אחרי שרכב ההסעות הייעודי לחולים מעזה עזב.

מכאן והילך שמעו את התשובה השגרתית והחוזרת על עצמה: אין מה לעשות, תבואו מחר.

ישבו האם ובנה החולה בן העשר על ספסלי המתכת בצדו הפלסטיני של המחסום, הניחו את התיקים והחבילות למרגלותיהם וחיכו.

פני האם אמרו מבוכה, פני מוחמד הסגירו את מחלתו אבל לא את שבמוחו.

האם שבה פנימה, למשרדים, קיוותה אולי הפעם תענה בקשתה להביא עוד היום את בנה החולה הביתה בחיוב.

האם לא ידעה שההם ששם לא רק קובעים אם ילד חולה אחד יעוכב או לא, שההם ששם גם קובעים מי לחיים ומי ללא חיים, שההם ששם פועלים על פי נהלים ורק על פי נהלים, ועל פי הנהלים לא ישוב חולה עזתי לביתו אלא ברכב ההסעות המפוקח.

שוב שמעה האם את האין מה לעשות ותבואו מחר.

יבואו מחר. בטח יבואו. אבל מה עד מחר?

מוקדם יותר, בצד הירושלמי של המחסום ראיתי את רכב ההסעות יוצא לדרך, לעזה.

רכב ההסעות יוצא לדרך, לעזה.
רכב ההסעות יוצא לדרך, לעזה.
צילום: 
תמר פליישמן

דקות לפני שעזב הרכב את רציף השילוח, הילדים החולים שבפנים ואני שבחוץ תקשרנו בשפה של תנועות ידיים והבעות פנים דרך חלונות והשתקפויות.

כשאלו נסעו חציתי את המחסום ואז ושם פגשתי את מוחמד ואמו.

אחרי שהות עמם ואחרי שניסיתי ולא ענו לי בטלפון, נפרדתי מהם בלב כבד והמשכתי לפגוש ולדבר עם מכרים ישנים וחדשים.

במהלך השעה וחצי ששהיתי שם, שני זוגות של אמבולנסים העבירו ביניהם חולים. התגברתי על הדחף וההרגל למהר ולתעד כי אזל בי הכוח לעוד חולים ולעוד זוועה.

בדרך חזרה, בפתחו של המחסום, שוב ראיתי את מוחמד ואמו, עדיין באותו המקום ועל אותם הספסלים.