בקעת הירדן: ״אני חיה כציפור בכלוב, ללא מוצא״

צופות: 
רחל אפק כתבה וצלמה
12/04/2021
|
בוקר

ביקור משפחות 

יום לפני הרמדאן, ביקור והבאת דברים לחג. במהלך היום יצאנו להרים  בסביבה קרובה, לנשום אויר. לטייל. וכך הגענו להתנחלות חמדת, שם הוקם מפעל  שאין עליו שום שלטים שמעידים על מה שבתוכו. נראה כמו מחסן. אמרו שקשור בעופות. עלינו על ההר הגבוה שעליו יש שרידים של כפר פלסטיני.

נערה יושבת על שפת בור מדופן באבנים

משם ירדנו לאורך הדרך היורדת במקביל לירדן צפונה וגילינו מקום שמשמש את המאחז הבלתי חוקי של אורי למרעה. מתקן של מיםinfo-icon, וצל ואוטובוס למגורים, וצמחיה לא ברורה.

Water Tank

הצמחייה התייבשה בשבועיים האחרונים, ומעתה ועד החורף יהיה צהוב. כל השדות קצורים ופה ושם עדין יש פרחים סרבניים ומלא קוצים נדבקים לגרביים.

 

four young women and a young girl sitting on a hill

דברים שכתבה ושלחה לי אחת הבנות ואני מפרסמת אותם כפשוטם. התרגום מערבית אולי לא מושלם רוח הדברים מדויקת.

אני רוצה להשמיע את קולי 

לכל ילדי העולם יש חיים בטוחים, אך האם מישהו שאל את עצמו כיצד חיים בבקעת הירדן?

זה מה שהכיבוש הארור הותיר לילדי בקעת הירדן: פרצופים זועפים, ילדים בשוליים, ילדים שליבם שבור. יש מילה אחת שהעולם הזה צריך לדעת, שלא העניק לאף ילד בבקעת הירדן, וזו היא הזכות לכל דבר.

אני רוצה לחיות כמו שאר ילדי העולם. אני רוצה שתדעו. אני רוצה לחיות בבטחה, ללא פחד וללא חרדה. נבראתי לחיות ולא למות. וכל זמן שאני חיה אני רוצה שקולי יישמע. כל העולם חייב לשמוע את קולי. אני רוצה לשחק, אני רוצה לרוץ.  אבל המציאות היא לא כזאת. אני חיה כציפור בכלוב, ללא מוצא. אני חיה בין הרים גבוהים יותר מהחיים האלה. מאות התנחלויות מקיפות אותי.

אני מתעוררת באמצע שנתי מרעש כדורים או מקול מטוסים, או מחיילי הכיבוש הציוני שעושים חיפוש בבית או שבאו לעצור את אבי, ואז אני מתחילה את יומי המלא בטרדות ובעבודה קשה. יוצאת למרעה עם עדר כבשים מוקדם בבוקר ושוב באמצע היום.

ואז יש להכין אוכל לכבשים, ובהמשך אני ומשפחתי מתחילים להכין את ריבועי הגבינה, וכשבא הערב מגיעה הארוחה הראשונה שלי מאז הבוקר. ולמחרת מתחיל עוד יום, שהוא דומה בדיוק ליום של אתמול. אני מקווה שביום מן הימים יבוא שינוי. אלה החיים של ילדי בקעת הירדן. כתבה ועד בשאראת.

רמדאן כרים.