קלנדיה - כלי הנדסי שמשמש למדידה גרם למהומה במחסום

הסיפור הגדול הוא מארג של חיי בני אדם פרטיים שכוח שרירותי רב עוצמה שולט בכל נימי חייהם ומותם.

הסיפור על אם שבאה עם בנה בן הארבע כל הדרך מהכפר חיזמה (הילד שבתמונה) כדי להביא אותו לרופא בצור-באחר. לילד יש בעיה בשורש כף יד שמאל, סיפרה.

יומיים טרם מועד התור אצל הרופא באה למשרדי המת"ק והגישה בקשת מעבר למזרח ירושלים, כי לא סתם כגחמה פלסטיני עובר לצדו האחר של חומת האפרטהייד, הוא צריך אישור כתוב וחתום של נציגי השלטון. "תשובה ביום ראשון", אמרו לה. באה ביום ראשון בטרם סגירת המשרדים וקיבלה תשובה שלילית.

למה? – אין לה מושג וגם לא הסבירו לה. האישה התעקשה להישאר ולערער באזני מאבטח שהיה במקום. "המת"ק סגור, אבל אני בודק מול תורן של המת"ק", אמר האיש וידע לתרץ את הסירוב בכך שאפשר למצוא בשטחים חלופה לרופא בירושלים שאליו בחרה האישה לפנות.

האישה וילדה חיכו. חיכיתי עמם. לפתע נשמעו קולות חריגים רמים מכוון עמדות הבידוק, התקדמתי לעברם. הסתבר שהחיילות שיושבות ממוגנות מאחורי החלונות חסיני הירי חשדו בבחור שהוא מעביר בתיקו חפץ דמוי נשק. עצרו את תנועת עשרות האנשים שחיכו לתורם מאחור, הורו לבחור לגשת לחלון, לפתוח את התיק, להוציא אחד אחד את תכולתו, להציגו לעיניהן וכל אותו הזמן צחקו בפניו צחוק של לעג. כשתם הטכס הבחור שוחרר לדרכו.

כשהבחור בא עד אלי הציג בפני את החפץ שגרם למהומה - כלי הנדסי שמשמש למדידה.

הן לעגו לי, אמר לפני שנפרדנו בפנים נפולות.

המתנתי בחברת האם ובנה לתשובת תורן המת"ק שהתמהמה להגיע. בכל פעם ששאלנו אמרו לנו עוד כמה דקות. אחרי שעה עזבתי והלכתי לדרכי. האם בניגוד לי עדיין קיוותה לטוב והמשיכה לחכות.

במשך המתנה התקיימה ביני לבין המאבטחים שבמקום שיחה מרתקת:

"אנחנו תמיד יוצאים דפוקים" אמרו וסיפרו היהודים מכנים אותם במילת גנאי ערבים והפלסטינים קוראים להם בוגדים. ומה עם חוק הלאום? שאלתי, - הלכו לנו על הראש, הייתה התשובה.

אחד המאבטחים הציג את עצמו כאחיינו של מדחת יוסף שהופקר ע"י הצבא באירוע הזכור לרע, ואכן, כשהבטתי בדיוקנו של מדחת יוסף כמופיע בעמוד הזיכרון הרשמי, גיליתי דמיון מצמרר בין קלסתרו של הדוד לזה של הבחור הצעיר ששוחח עמי.