קלנדיה - הקרוסלות נעולות ועמדת החיילים ריקה
- "יש לי רק דבר אחד להגיד לכם ששם וזה שאתם בושה, פשוט בושה. התפקיד שלכם זה לדאוג לרווחת האוכלוסייה המוחזקת, הכבושה, ומה שאתם עושים זה שמים עליהם ***."
לא עלה ולא עולה בדעתי שהם ששם ייקחו את זה לתשומת לבם, אני רק מקווה ששיחות הטלפון מוקלטות.
זו הייתה השיחה השביעית אולי השמינית למוקד ויוצאת דופן הייתה מקודמותיה כי לא חיכיתי לתשובה הרפטטיבית שהכל בסדר והכל כרגיל.
הכל, אבל הכל היה לא בסדר וממש לא כרגיל.
מצב המחסום בשעה של אחה"צ שהיא שעה של לא עומס הייתה שמאות בני אדם צבאו על הפתחים מבחוץ ומבפנים ומצב התנועה היה שאין תנועה. והחיילים? – לא היו.
רק באחד ממסלולי המעבר נכחו חיילים שתיפקדו כמו בשביתת האטה.
לא טלפנתי אליהם בגלל מאות האנשים שלא יכלו לעבור. בשביל זה הם לא צריכים אותי, בשביל זה יש להם פלסמות.
טלפנתי בגלל אחמד בן השמונה שהוא ואמא שלו הגיעו למחסום וצריכים היו לתקף במת"ק את אישור המעבר שבידם כדי להמשיך את הדרך הביתה, לעזה.
לפני כמה שעות אחמד שוחרר מביה"ח אל-נג'אח שבנבלוס כשמסכה על פניו ותחבושת על המקום בו הייתה אינפוזיה על גב ידו.
שעתיים וחצי האם ובנה חיכו מול קרוסלות
נעולות ומול עמדת חיילים ריקה.
שעה וחצי עמדתי שם אתם. טלפנתי למוקד ושוב טלפנתי ושוב ובכל פעם נענתי שהכל בסדר והכל כרגיל. אבל הכל היה לא בסדר והכל היה לא כרגיל, הדרך הייתה חסומה ועמדת החיילים הייתה ריקה.
אחמד התעייף וקרס לישיבה. הקור גבר והאם כיסתה את בנה במעיל. אחמד היה צמא אבל מים אין במקום הזה. נתתי לו את בקבוק המים שלי והמשכתי להטריד את אלו ששם בבקשה לפתוח את הדרך בפני הילד ואמו ושבתי ושמעתי שבכל בסדר והכל כרגיל.
- כששעת הסגירה עברה והיה ודאי שאחמד לא יגיע ביום הזה הביתה, שבתי וטלפנתי ואמרתי את שעל לבי, את הטקסט שבפתיח.