חמרה הפלסטינית, בצֵל חוות בודדים מאיימת

הגענו לביתו של מועין בחמרה הפלסטינית ב 7.30 .

 מועין ביקש את עזרתו של דן בהתנעת מכוניתו בעזרת כבלים, ובינתיים אשתו  ואחיותיו לא אפשרו לנו לצאת על קיבה ריקה  ללא ארוחת בוקר.  לבסוף יצאנו למרעה וליווינו את מועין והעדר בן ה 300 כבשים, ואת זכריה בנו של רפיק, שלו יש עדר בן כ 100 כבשים .

 מביתו של מועין נשקפת  חוות הבודדים של המתנחל משה, שהשתלט על האזור ואף שינה את שמו לעמק תרצה. בחווה כ-10 מבנים טרומיים ובקרבתה מאגר מים או ברכה לשכשוך של מבקרים יהודים.

בחווה לא נראתה כל אותו בוקר נפש חיה, ייתכן שמשה יצא לנופש, כי בימים האחרים הוא אינו פוסק   להציק לרועים הפלסטינים ולתקוף אותם באלימות.

יומיים קודם לשבת, מועין נעצר בעקבות אלימות של משה כלפיו. נאסר עליו לרעות מעל החווה של משה והאתר של סיירת חרוב במשך שבועיים.  לכן הוא פנה במעלה ההר התלול והוביל את עדרו למקום מרוחק מהחווה .

 אחרי הגשם הראשון ניכרו סימני עשב ראשונים, אך עדיין זה אינו לעדרים. מי יודע בכלל אם  שנה זאת לא תהיה שחונה מקודמתה.

 נעצרנו במהלך הליווי במקומות שונים, כשהעדר מתפזר בשטח בחיפוש אחרי ניצני העשב הראשונים.

המרעה עבר בשלום. חזרנו בסביבות 11.30 לביתו של מועין שם פיזרנ מספוא ומים בשקתות.

אומנם לא אירע כל אירוע מיוחד אך אין להכחיש שהמתח ניכר באוויר והכעס המופנם של מועין על המצב נראה אף הוא לעין.

אף שאיש לא נראה בחווה היתה תחושה שהמתנחלים האלימים יופיעו ויציקו לעדר, או שצבא

הכיבוש יגיע, ואין נורא מחוסר הביטחון ואי הוודאות מה ילד כל רגע.

הגיעה איתנו במכונית גם תמר גרשוני, שהתארחה אצל משפחתו של רפיק וניצלה את הזמן ללמד  ולתרגל שיחות אנגלית עם שלוש בנותיו הלומדות באוניברסיטה או לבגרויות.