חיזמה, קלנדיה

צופות: 
ניצה אמינוב, תמר פליישמן ושיימוס מבלפסט שחוקר את השפעת הכיבוש/המחסומים על שגרת חיי בני האדם.
11/09/2016
|
אחה"צ

image001_18.jpg

התכוונתי לצלם את החולה שהשתחרר רק לפני כמה שעות מטיפול בביה"ח אל-נג'אח שבשכם והועבר בין אלונקות ואמבולנסים, כי רציתי לספר על הזמן הארוך שעליו עוד להיטלטל עד שיגיע לביתו שבעזה.

רציתי גם לכתוב על זה שהמנטרה "יצאנו מעזה" היא שקר ואחיזת עיניים, שישראל ממשיכה לשלוט בחייהם ובמותם של כל אחת ואחד מתושבי הרצועה וכמה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי להשיג אישור לצאת מעזה אפילו כשהמצב הוא של פיקוח נפש.

ואז הבטתי בתמונה וראיתי את הרובה ואת היד ואת מתאר הגוף של החייל, וידעתי (שוב) שהם, החייל והיד עם הרובה, הם שמייצגים את הכוח שמניע ומאפשר את המנגנון האלים הזה ששולט בחיי מיליוני בני אדם חסרי זכויות.

*

אנשים קשי עורף הם אנשי חיזמה.

image003_15.jpg

כבר יותר משבוע, שכל יום מישהו אחד או מישהו אחר מגיע עם רכב כבד ושרשרת ומסיט את אחת  הבטונדות שהצבא הניח לפני כחודשיים במסגרת ענישה קולקטיבית.

"הם זורקים אבנים" אומרים החיילים.

וכל ערב באים החיילים עם רכב כבד, מחזירים את הבטונדה לשורת החסימות ומוסיפים על הענישה סיורים אלימים, זריקת גז והלם ומעצרים בסיטונות.

אבל אנשי חיזמה אנשים קשי עורף הם.

למרות כל החרא שהם אוכלים כל כך הרבה זמן הם לא מתרגלים ולא מורידים את הראש, ושוב ביום המחרת מישהו אחד או מישהו אחר מגיע עם רכב כבד ושרשרת ומסיט את אחת הבטונדות והתנועה זורמת פנימה והחוצה ושוב בא הצבא ומחזיר את הבטונדה, ושוב, וחוזר חלילה.

"זה אנחנו עושים את זה" אומרים האנשים בגאוות קולקטיב. 

אנחנו זה לא אני.

אנחנו זה הביחד.

אנחנו זה הכוח.

אנחנו זה הכבוד.

כל אחת מתחנות הדרך הזכירו לשיימוס את שרידי הכיבוש הבריטי בצפון אירלנד שעדיין אי-פה אי-שם ניכרים בבלפסט עירו.