קלנדיה

כפי שציינו, אנחנו צריכות להביא למחסום את אלו שלא בקרו בו ולשמוע את תגובותיהם. ענת, למרות  שמעורה במצב, הייתה בהלם.

כשעברנו את הקרוסלה כדי להגיע לסככה, יכולנו כבר לזהות שזה לא היה בוקר טוב. היו מעט אנשים באזור של החלונות והסככה והתור החיצוני היה עמוס אנשים. כבר בכניסה לשרוולים, אנשים עמדו אחד על השני. המתנו מספר דקות והחייל לא עשה כל מאמץ לפתוח ולנתב יותר אנשים פנימה. ומה שציפינו שיקרה, קרה. התורים התמוטטו והזקנים והאנשים הפחות לחוצים, הלכו והתישבו על מספר הספסלים שנמצאים שם.

כשהחייל ראה אותנו, הוא יצא ושאל אותנו אם אנחנו ממחסום ווטש. כשהשבנו בחיוב, הוא החל לנאום שהכל היה בסדר עד שהגענו ושמהעבר היה מסודר. הוא אמר שאנשים ראו אותנו ואז החלו להתנהג בצורה כזו שתטיל צל על התנהגות החיילים. עניתי שאם היה פותח את הקרוסלה כדי להעביר יותר אנשים, יותר מ10 אנשים בכל פעם, זה לא היה קורה. אך הבנתי במהרה שאני מדברת עם קיר. וגם כאשר התרחקנו, הוא נשאר בחוץ מספר רב של דקות לפני ששב לתחנה שלו.

התקשרתי למת"ק ונאמר לי שהענין יבדק אך הטלפון נותק והם לא חזרו אלי.

ואז נאמר לנו שהמחשבים נפלו. הרבה פועלים לקחו את החבילות שלהם ועזבו באמרם שאין טעם לנסות לעבור. שאלתי שניים מהם אם אני יכולה להתקשר למקום עבודתם ולהסביר אך הם אמרו שאינם מעוניינים בכך. התמונה נלקחה ב07:35. הגברים עומדים ומסתובבים כאילו אין טעם לעבור.

אדם אחד ספר לנו שאוטובוסים ומכוניות לא מורשים לעבור במעבר המכוניות ונשלחים חזרה.

עובדה זו אושררה ע"י בחור צעיר אחר שהיה לו דרכון אמריקאי. הוא חלק ממשפחה רחבה שכולה בארה"ב פרט למבוגרים שנשארו כאן ובעלי הרבה חנויות, אדמות וכו'. היות והוא הצעיר ביותר, הוא חזר כדי להשגיח עליהם ולטפל בענייניהם. הוא הגיע במכוניתו בבוקר כרגיל, אך הם כולם התבקשו לחזור בחזרה, דבר המסביר את הבלבול המוחלט ששורר בסככה. הוא אמר שאני יכולה להוסיף את תמונתו לדו"ח אך לא לפייסבוק היות ולא רוצה בעיות. הוא גם ספר שיש לו הרבה חברים ישראלים בתל אביב שתמיד מציעים שיבוא ויחיה שם.

הדבר היחידי הטוב שיש לי להגיד על היום הזה הוא שכשהגיעה אשה על כיסא גלגלים , בדיוק כשהתכוננו לעזוב, לבי נחמץ אך החיילת הבלונדינית נפנפה לה לעבור.

עברנו קרוב לשעה תשע. אפילו אז היה המון שהצטופף בכניסה לקרוסלות.