הריסות בפסאיל, בקעת הירדן: כמה רשע! כמה אכזריות!

צופות: 
אורח בומה ענבר (הביא את גלילי הברזנט), אורח אישי שלמה שפירא (נהג בטנדר רתום לעגלה גדולה וכבדה), צביה שפירא (כותבת)
10/10/2020
|
בוקר

ביום שלישי 6.10 הגענו למשפחה בפסאיל, לאחר  שהצבא הרס את סככת הכבשים שלהם.

המחזה היה נורא! בחום של 42 מעלות ויותר עמדו הכבשים המעטות, שהן פרנסת המשפחה, בסככה קרועה לגמרי, ללא צל. מסביב לסככה ערימות של הריסות קודמות שנשארו במקום.

המשפחה גרה בקרוון, שלא נהרס הודות לצו עיכוב הריסה, שהשיג עבורם עורך דין מירושלים. במתחם גר זוג צעיר ואמה של האשה. האב לא מפסיק לבכות ולצעוק על העוולות שהצבא והמינהל האזרחי עושים להם.

ככה נראים האנשים הכי חלשים בבקעה, שצה"ל פשוט מתעלל בהם באין מפריע, פשוטו כמשמעו.

עוד באותו ערב דיברנו עם ידידנו הנדיב בומה, שפועל ללא לאות לעזרתם של הפלסטינים ובזכות קשריו ויכולותיו להזיז הרים ביקשנו ממנו להשיג עבור המשפחה בפסאיל גלילי ברזנט כדי שיוכלו להקים סככה חדשה. למחרת כבר הגיעו לידינו 10 גלילי ברזנט רחבים וחדשים.

דיברנו עם איתמר מ"לוחמים לשלום", והצענו שהחברה הצעירים יבואו לעזור למשפחה בפסאיל להקים את הסככה.

בשבת 10.6 בשמונה בבוקר יצאנו לבקעה, בדרך אספנו תרומה – מיטת יחיד עם מזרון וארגז כלי מיטה, והמשכנו בנסיעה. לא היה שום מחסום ואיש לא שעה אלינו. הגענו ב-9.30 לפסאיל.  כשראה אותנו ע' היה מופתע ונרגש ביותר. גם איתמר הגיע לשם, והיה מזועזע מההרס, הלכלוך, מהכבשים שעומדות בשמש ומכל מה שראו עיניו.
הורדנו שם 4 גלילי ברזנט וע' הודה לאיתמר ואמר שהשכנים והחברים יבואו לעזור לו. 
אני מקווה שביום חמישי כשניסע למשמרת נוספת בבקעה נראה את סככת הצאן עומדת במקום ומצלה על הכבשים.

מפסאיל נסענו צפונה למקחול. י' היה הראשון שראה אותנו, ביקש והורדנו אצלו 3 ברזנטים. נ' מטופלת בילדיה ביקשה שנשב אצלם, אך לנו אצה הדרך, הודינו ונסענו לא'. אצלו לא היו הריסות, אך הברזנטים של אוהל המגורים נהרסו במהלך הקיץ. ישבנו אצלו כמעט שעה, התכבדנו במים קרים ובתה טעים ושוחחנו אתו ועם ר' אשתו. בומה התרשם מאוד מהדרת פניה הקורנות מסביבה ואני כמובן הזדהיתי אתו מאוד.
א' שיתף את בומה ושלמה בקשיים העצומים שיש בחיים במדבר החם והיבש, ללא מיםinfo-icon לאחר שהצבא סתם את הבארות ליד האהלים שלהם. הם נאלצים להוביל מים במכליות מטובס בעבור כסף רב, בשעה שההתנחלויות חמדת ורועי נהנות משפע מים זורמים לחקלאות ולבריכות שחייה!
כל הזמן א' חזר ואמר שאם הצבא הישראלי לא היה מתנכל להם חייהם היו טובים ורגועים למרות תנאי הטבע הקשים.

בומה ושלמה ששומעים את התיאורים האלה לראשונה, נותרו המומים. אני כבר מכירה הכול, ומזדעזעת תמיד מחדש.

המשכנו לב' אך לצערנו נשאר בעגלה רק גליל ברזנט אחד. הבטחתי להביא לו ברגע שיהיה זקוק. גם הוא  סיפר לבומה ולשלמה את תלאות השגת המים במרחקים ובכסף רב.

בשעות הצהרים התחלנו לנסוע צפונה, משאירים מאחור את הבקעה הקודחת מחום ואת הקהילות השקועות בצרות עד צוואר.