קלנדיה. אם ובתה הנכה לא עוברות. לאם יש אישור מעבר, לבת הנכה אין. יחזרו מחר

"בשבוע הבא יש לכם בחירות", אמר לי פלסטיני צעיר, "עוד פעם ביבי ייבחר וימשיך לז**ן אותכם".

חודשים רבים שהם הורסים ובונים והורסים ובונים ומשבשים את סדרי החיים והכל מלא באבק שמקשה על הנשימה, מגרש החנייה הופקע והוחרב ונסלל להיות מגרש שלא לחנייה, הולך ונבנה ומיתמר מגדל, יש אומרים שזה בשביל גשר ויש אומרים שבמקום הזה, לא כמו במקומות של יהודים, רק כשגומרים יודעים מה זה. איש גם לא יודע למה כלים כבדים הורסים את נתיב התחבורה ציבורית, מה שגורם לאוטובוסים להידחק לנתיבי  הרכבים הפרטיים.

אחרי ששוחררתי מעיכוב שנמשך רק 10 דקות והוחזרה לי תעודת הזיהוי וכבר הייתי בצד האחר של המחסום, ראיתי אותן, את האם והבת הנכה בכיסא הגלגלים מתקרבות לעמדות הבידוק ועצרתי. חשבתי שמיד יבואו לקראתן ויפתחו את הדרך בפני הנכה. טעיתי.

התפתח סיפור קטן על נהלים. סיפור שאין בו לא זדון ולא רוע.

סיפור על שתי נשים, אחד שוטר, שניים מאבטחים, שלושה חיילים ואני שבצד.

האם הציגה את שתי התעודות הירוקות, שלה ושל בתה הנכה בת ה-27 וגם אישור מעבר.

"זה אישור שלך, את יכולה לעבור, לה (לבת הנכה) אין אישור. היא לא עוברת", אמרו לה.

לא עלה על דעת האם שהגיעה מבעוד יום למשרדים שצריך אישור גם לילדה שלה שלא יכולה לא לקום ולא ללכת וכל כמה שניות נתקפת בפרכוסים בלתי נשלטים. רק שכאן, במקום שלא חשוב מה עולה או לא עולה בדעתו של אדם, כאן רק הנהלים קובעים.

מי שיש לו – עובר, מי שאין לו – לא עובר.

"תחזירי אותה הביתה ותחזרי ואז תעברי", אמרו לה, אבל הבת הנכה זקוקה להשגחה וטיפול מתמיד ואין איש לעשות את זה מלבד האם.

ניסתה האישה לדבר על לבם, ניסיתי גם אני - לשווא.

זה לא שאין להם לב זה מה שכן יש להם שקובע.

ומה שיש להם זה נהלים ומשרדים אבל המשרדים כבר היו סגורים.

• "תבואי מחר."

• תבוא. בטח שתבוא.