קלנדיה - שורדים. לא באמת חיים.

שמעתי ממכרים משני צדי חומת האפרטהייד:

• רע, עכשיו ארבע ועוד לא עשינו ספתח, אנחנו פה משעה תשע בבוקר וכלום.
• יש הרבה אנשים שהם לא באמת חיים, הם הולכים, הם אוכלים, הם ישנים, אבל זה לא באמת שהם חיים, זה מתים. זה גוף שהולך, זה גוף שאוכל , זה גוף שישן, זה מתים בחיים.
• הרבה ילדים שעובדים פה לא הולכים לבית הספר. כי גם אם ילד לומד ואפילו אם הוא הולך לאוניברסיטה, מה יצא ממנו? הוא יהיה כמו אבא שלו ולא יותר, אף פעם לא יהיה משהו אחר שמתאים להשכלה שיש לו ושמתאים באמת לבן אדם. בגלל זה הרבה אנשים שולחים את הילדים לעבוד בלמכור ולא לבית הספר.
• רק חצי מהילדים שאת רואה פה הולכים בבוקר ללמוד ורק אחרי בית הספר באים לעבוד.

ואיש אחר, בעל עסק במזרח ירושלים אמר:

אין לנו ולילדים שלנו תקוה. יש לי בית, יש לי משפחה טובה, ויש לי פרנסה, אבל זה חיים בלי טעם. אני רואה כמה נרצחים בגדה ואני פוחד על המשפחה שלי.

החיים שלי זה לקום בבוקר, ללכת לעבודה, ללכת לישון, לקום בבוקר ושוב .

 אני שורד, אני לא באמת חי.

שואלים אותי למה אני לא מבקש אזרחות ישראלית ואני שואל מה זה יעזור לי בחיים? בשביל להצביע לכנסת?

המחסום משתרע על שטח גדול מאד. בעבר היה מגרש חנייה בחזית הפונה לגדה. עם הזמן, עם מה שהם מכנים "שיפורים", נמתחה גדר סביב המתחם כולו והדרך למי שהולכים לכוון מחנה הפליטים התארכה עד מאד.

אבל היכן שיש חיים, שם בני האדם מצליחים לגבור על חסימות.

לפני כמה שבועות הגדר נפרצה והאנשים עברו לצדה האחר.

ועכשיו שוב חסם הצבא את שנפרץ, העמיסו על הגדר סלילי תיל ומוטות ברזל והכל מחוזק בשרשראות מתכת ובמנעולים.

אבל היכן שיש חיים, שם בני האדם מצליחים לגבור על חסימות.

נכון שבינתיים הגדר לא נפרצה אבל הנועזים שבבחורים מושיטים יד זה לזה, מטפסים ועוברים מלמעלה.