קלנדיה - אווירה קודרת מתמיד

בעודי נוהגת בכביש 4 כשיעד פני קלנדיה, כשמהרדיו בקעו ללא הרף זמירות פטריוטיות והכתבים שידרו זיקפה לאומית, בלא התרעה פילחו את האוויר צפירות אזעקות וקולות פיצוצי טילים, מה שהעיר בי שדים רדומים והאיצו את הלמות הלב.

מכוניות שלפני ומצדדי עצרו בצד הדרך ובמרכזה, הנהגים עזבו בריצה את הרכבים ומיהרו להשתטח בשולי הכביש.

המשכתי לנסוע כשכל הזמן מהדהדת בראשי דמותו של האיש שבשלו התחיל סבב הדמים הזה, דמותו של ח'אדר עדנאן שלחם למען חירותו בשביתות רעב  אין סופיות, אדם שלא היה רבב להאשים אותו בו ולא הועמד לדין אלא נכלא במעצר מנהלי שהיה מלווה בעינויים שוב ושוב ושוב.

שביתת רעב הייתה עבורו הדרך היחידה להשמיע זעקה על העוול וגזילת החירות ללא אופק ובלית ברירה בה בחר.

מאז שח'אדר עדנאן הופקר ע"י מדינת ישראל למותו דמותו אינו מרפה ממני.

את חאדר עדנאן ביקרתי כמה פעמים בביה"ח אסף הרופא שם אושפז כשגופו קרס בשביתת הרעב הקודמת.

למרות איסורי הסוהרים ואיומי מנהל המחלקה הצלחתי לפעמים עם חברתי ענת מטר ולפעמים לבדי להבקיע את השמירה הקפדנית, לשוחח אתו להעביר מסרים ממשפחתו ואליה.

בשל ביקורי אלו אף נעצרתי, הוחזקתי במשטרת רמלה ונפתח לי תיק.

כשהגעתי לקלנדיה קידם את פני אבו-אחמד בקריאה "נתניהו בן זונה".

פניו של אבו-אחמד היו שקועות במסך הטלפון, הוא כאחרים צפה בסרטונים מההתקפות על רצועת עזה כשכל כמה שניות חזר על הקריאה "נתניהו בן זונה".

האווירה הייתה קודרת מתמיד. כי כאן ושם זה אותו עם ואותו סנטימנט ואותה סולידאריות.

נפרדתי ממכרי המבוגרים והלכתי אל מכרי הילדים שהתאספו סביבי לקבל את תמונות דיוקניהם.

עמם התקרבה אישה שמזה כמה שבועות מקדמת את פני בברכות ושמחה, אישה שלפעמים מוכרת לפרנסתה צרורות ירק ולעתים, כמו בפעם הזאת, אספה בקבוקים ריקים ופחיות ריקות לפרנסתה.  

גם היא כילדים ביקשה להצטלם וגם היא כילדים תקבל בפעם הבאה שנפגש את תמונת דיוקנה.