בקעת הירדן: אחרי החורף המבורך המים עוברים להתנחלויות בלבד
עין רשאש נסענו לעין רשאש שם מתגוררת קהילת רועים פלסטינים, ליד הכפר דומא. סמוך לקהילה זו קם מאחז בלתי חוקי בשנת 2017 שמתיימר להיות חווה חקלאית ומתהדר בשם האירוני מלאכי השלום. מאז חיי הרועים אינם חיים. חבורת הטרוריסטים מתנכלת להם, חוסמת את דרכם ותוקפת אותם, כל זאת במטרה לגרשם משטחי המרעה שממזרח לשני המאחזים. עד שמצאנו את המאהל הסתובבנו בשטח במשך שעה והלכנו לאיבוד פעם אחר פעם. המאחז היהודי נראה לנו די מבוסס עם מבני קבוע.
פגשנו במקום שתי קבוצות של אקומנים
(EAPPI), המתגוררים בח'ירבת ינון, פגשנו גם את גיא הירשפלד ופעילה נוספת, לאחר שסיימו ללוות את הרועים. הליווי היום הסתיים מוקדם משום שמתנחל הגיע לשטח על טרקטורון והחל להפריע לרועים ולפזר את העדר. הוא גייס לעזרתו, כרגיל, את הצבא, שסילק את מלווי הרועים. לא היה מה לעשות מלבד לצלצל שוב ושוב למנהל האזרחי ולהתריע על האלימות.
אל עוג'ה – 10 שנים אני מבקרת במעין שהיה בעבר שופע ומדהים, רואה את מערכת העברת המים שלו ליישובים הפלסטינים באזור ולים המלח, וברוב הפעמים אני מוצאת תעלות יבשות ומעיין חרב. בחודשי אפריל יש בדרך כלל עוד איזה זרזיף מים מסכן, אבל מחודש מאי ואילך הכול יבש. מראות שוברי לב. אלפי אנשים חיו, גידלו ירקות והשקו את הצאן ממים אלה, אך לא עוד. ההתייבשות נובעת משתי סיבות. האחת, רצף של שנים שחונות ובצורת קשה, והשנייה והעיקרית היא קידוחי מים ושאיבה פרועה במשאבות ענק (נערן 1, 2, 3) במטרה להעבירם כמעט בלעדית להתנחלויות. והנה היום, כבר בתחילת הדרך, מראה משובב לב: תעלות מים עולות על גדותיהן ושוצפות-קוצפות הלאה. בהמשך, ה"מגלשה" שופכת כמויות מים גדולות עד לבריכה למטה, ומעיין שופע מים מלמעלה. לאורך התעלות יושבים פלסטינים על הגדה ומשכשכים רגליהם, אחרים פותחים שולחן פיקניק ליד ונהנים לראשונה זה שנים. חוויה זו תפסה בעבר חלק חשוב בחייהם ונגזלה מהם בשנים האחרונות. כמה זמן עוד יוכלו ליהנות מהמים של חורף 2019? מן הסתם לא יעברו ימים רבים עד שהיהודים ישאבו אותם והתעלות השופעות יחזרו להיות חרבות ויבשות.
ברדלה – נסענו להראות לאורחות איך חברת המים הישראלית מקורות גוזלת את כל המים מיישוב פלסטיני, היושב על מקורות מים מרשימים. המשאבות הענקיות תקועות בלב היישוב הפלסטיני ואילו המשאבה היחידה של הפלסטינים עומדת נטושה כי נאסר עליהם לשאוב מעומקים מהם שואבת מקורות. בהמשך נתקלנו בקבוצת פועלים עם דחפור, מניחים צינור רחב, אשר לדברי הקבלן יוביל מים אל בריכת המים שבראש הגבעה, החולשת על התנחלויות הסביבה (מחולה, גבעת סלעית, שדמות מחולה). מים אלה אמורים לספק את כל צורכיהן של התנחלויות צפון הבקעה, על חשבון בעלי הבית, תושבי ברדלה ועין אל בידה, אשר משנה לשנה קטנה כמות המים המוקצבת להם.
שער גוכיה עצרנו ליד השער האדום והחדש, אשר משני צדדיו מתרוממים תלי אדמה שהגשם מחק אותם קצת, סלעי ענק, תעלות. הסברתי לאורחות שכל אלה מטרה אחת להם – לנתק את תושבי בקעת הירדן מהגדה, שהיא מרכז חייהם. תבינו - הבקעה היא חלק בלתי נפרד מהגדה, מפלסטין, מהשטח הכבוש על ידי ישראל, וכל ניתוק כזה הוא בלתי חוקי בעליל. בלתי מוסרי ובלתי אנושי ! הוא מונע טיפול רפואי, לימודים מילדים, קשרי משפחה ומעבר למרכזי חיים לשם קניות, חגיגות ומה לא! ולשם מה? כדי למרר את חיי התושבים ולהפוך את החיים בבקעת הירדן לבלתי נסבלים, עד שיעזבו. זהו טיהור אתני שקט.
את כל זה סיפרתי גם לקצינה ולחייל, שזינקו לעברנו עם ג'יפ כאשר עצרנו ליד השער. להלן השיחה בינינו:
קצינה: אסור לכם להיות פה
אני : למה ?
קצינה: זה שטח צבאי
אני: זה נראה לי שטח אזרחי לכל דבר. כולה שער!
קצינה: לא, זה שטח צבאי! בכלל, מה אתם עושים כאן ?
אני : טוב שאת שואלת. אני פה עם אורחות, מסבירה להן איך השער הזה פוגע אנושות בחיי הפלסטינים החיים פה מדורי דורות. החיילת הקשיבה להסבר (הנ"ל), החייל נראה כועס על ההטרדה שלי.
כשסיימתי, הקצינה אמרה בהיתממות: בכלל אין פה פלסטינים. יש פה רק יישובים יהודים (מצביעה על בקעות ורועי). איפה את רואה פה פלסטינים.
אני : כבר פגשתי אותך, את לא חדשה פה, את יודעת טוב טוב שיש פה הרבה קהילות רועים פלסטיניות: אל חדידיה, חומסה, מקחול, סמרה ועוד. הם לא יכולים לנהל חיים סבירים כאשר מנתקים אותם ככה ממרכז חייהם.
קצינה: מה הבעיה, הם יכולים לנסוע דרך החסם (מחסום חמרה במרחק כ-10 ק"מ משם)
אני: בשביל להגיע לכפר הזה (הצבעתי על עטוף קילומטרים בודדים משם) הם צריכים לעשות עיקוף של כ-30 ק"מ, זה נראה לך הגיוני? ובכלל, בשביל מה צריך את השער הזה?
קצינה: כדי שלא יבריחו דברים, אמל"ח (אמצעי לחימה)...
אני: אבל זה הכל ארץ אחת, פה פלסטין ושם פלסטין, אין פה גבול. חוץ מזה לפני שלושה שבועות השער הזה עמד שבור למשך שלושה שבועות ולא קרה כלום.
קצינה: כן הם כל הזמן שוברים את השער
אני: "הם" לא שברו כלום. הצבא ניפץ אותו והפיל את הבטונדות כדי להעביר דרכו טנקים לתרגיל הצבאי.
קצינה: (שוב) אבל מה הבעיה? הם יכולים לנסוע דרך החסם
אני: איפה את גרה?
קצינה, בהיסוס: ביבנה
אני: גם את נוסעת מהבית שלך דרך נתניה כדי לקנות במכולת או להגיע לבית הספר?
קצינה: זו לא החלטה שלי. אני רק מבצעת את מה שאומרים. זה לא חוקים שלי. אני לא יכולה לשנות אותם
אני: נכון. אני לא מבקשת אותך לשנות אותם, אבל מתחת למדים האלה, מסתתר בן אדם, ואני מדברת אל הבן אדם שבך. את לא צריכה לעשות כלום, רק להקשיב ולחשוב על מה שההוראות שאת מבצעת מעוללות לאנשים שחיים פה.
פה נגמרה השיחה. היא פנתה אל הג'יפ ואנחנו המשכנו בדרכנו.