מת"ק עציון: אינספור בעיות בירוקרטיות

11:34-13:15

לדעתי אחד הרגעים המייאשים ביותר היום – למרות שלא בדיוק הופתענו – היה עם אחד משלושה חיילים, שהיו מאוד עסוקים במנוע הרכב שלהם בסביבת מכוניות מוחרמות ... גאוות היום.

שלומית בדיוק דיברה עם אחד החיילים שסיפר לה בחדווה ובגאווה שארבו למכוניות פלסטיניות בכביש 60. הם גילו כשמונה מכוניות שצריך היה להוריד מהכביש. לא מפתיע שגם חברתי וגם אני היינו בעלות רכב שהוכרז על ידי חברות ביטוח ישראליות כאובדן גמור – TOTAL LOSS -  ואחר כך ראינו אותן מכוניות בכבישי ישראל. אני מניחה שזו תמימות שלי, אבל אם מכוניות מוכרזות ככאלה, לבטח צריך היה לקחתן ל'משחטה' ולא להביאן לחניון המכוניות המוחרמות בעציון. בזמן שהיינו שם ראינו רכב שעליו הועמסו אותן 8 מכוניות כדי להוביל אותן – והשאלה היא לאן?

אותו חייל סיפר לנו – אשרי המאמינה – שלמארב הזה הוא לא הורשה להביא את הרובה שלו... הוא צלף. מעניין, מה? הוא ראה שני פלסטינים בדרך עם תרמילי גב שמהם הוציאו בקבוקי תבערה שנועדו להיזרק על אוטובוס ישראלי. הוא לא הורשה לירות ולהרוג אותם. זה העציב אותו מאוד. אז נשאלת השאלה, מאיזה מרחק ברור שאלה מחבלים? מדוע לא נרדפו? איך הוא ידע שהם רוצים לתקוף אוטובוס ולא סתם מכונית? מדוע התקרבו עד כדי כך שאפשר היה לראותם? וכל זה סופר עם חיוך גדול על הפנים. הוא בוודאי רואה סרטי פעולה נוראים עוד יותר ממני. אני מקווה שהצלפות שלו גרועה לפחות כמו הניסיונות הספרותיים שלו.

מעולם לא ראינו את שני החיילים כה שקועים במלאכתם, בעוד שהחייל האמיץ שווייק שלנו ישב על גוש בטון ונפנף ברגליו כמו ילד משחק, וחולם בעצב על הרובה שנשאר מאחור. הוא אמר לי לא לצלם אותו ואמרתי לו שזה לא היה עולה בדעתי.

אותו בחור גם סיפר לנו... יש גם תוספת לתם שאינו יודע לשאול – זה שאינו יודע שאינו יודע לשאול הוא אידיוט. הישמרו ממנו. איך לתאר אותו? הוא סיפר לנו שהוא לא קורא עיתון ולא רואה חדשות, קרא ל'ידיעות אחרונות' עיתון שמאלני, לא יודע דבר על תקיפות של מתנחלים נגד פלסטינים, ולא מעניין אותו לשמוע על דברים כאלה. זה לא חלק מתפקידו, אבל לא הצלחנו לחלץ ממנו מה בדיוק תפקידו. הוא רק יודע שעליו להגן על מדינת ישראל. אבל לו ידע שדברים כאלה קורים, הוא כבר היה מטפל בהם. בשלב זה לא שאלנו איך.

אז זהו מלח הארץ. ואגב, למרות שאני יודעת שאין לכך מקום בדוח, ויקיפדיה מדווח שהמלחת הקרקע היא טקס של פיזור מלח באדמה כבושה על ידי כובשיה, כדי שבאופן סמלי ואף מעשי, לא תניב עוד יבולים...

הגענו ומצאנו אקשן לרוב בחניון, שהעסיק פלסטינים רבים. צריך להיזהר מה מדווחות, שהרי תחילה חשבנו

המכוניות היו אובדן גמור. השאלה היא אם באמת כך הוא, או שאלה כלי רכב תקולים.

איש אחד הגיע למקום כי הבאגר שלו הוחרם היות שעבד ב'אדמת מדינה'.

הגיע איש למחסום ונאמר לו שעליו להתייצב במשטרת מוריה למרות שהוא מחזיק בהיתר כניסה. הוא הואשם בגניבת רכב, אבל לא הופיע דבר במחשב. במשך שבועיים הכול היה בסדר, וכעת – אחרי שבועיים – קרה בדיוק אותו הדבר. הוא הגיע אתמול אבל לא היה שם שוטר.

הגיע אדם לחתונת קרוב משפחה בחיפה. לכל המשפחה יש ת.ז. ישראלית. לו אין. הוא הציג את הכרטיס המגנטי שלו והשער נפתח. קרוב המשפחה שלו בן ה-18 שמעולם לא היה במחסום עבר. הוא לא שם לב כי היה עסוק עם ילדיו. כשהחייל ראה מה שקרה, הוא אמר לו להחזיר את הבחור. מקום זאת, לקחו אותו לעתרות לחקירה ונטלו ממנו את ההיתר, שבתוקף ל-6 חודשים כי אשתו חולה והוא מלווה אותה לביה"ח הדסה. הוא גם הגיש בקשה לאיחוד משפחות. זה איש עם בעיות רבות. הוא אמר שיש לו עו"ד משלו, והנחנו לו.

אדם גילה שקבלן לא ידוע ציין את שמו כאחד מעובדיו. הוא לא יודע מי האיש ורוצה שבקשותיו יבוטלו היות שהוא רוצה להיות מועסק על ידי מישהו אחר. אין זו פעם ראשונה שאנו מתקלות במצב כזה. שלומית התקשרה למספר המופיע על הטופס שהוא קיבל. והישראלי שענה נתן לנו אתל שם הקבלו ואמר שאם נשלח לו את ההיתר של האיש, הוא יבקש את הקבלן לבטל את בקשתו.

הגיע אדם שמחפש את בנו בן ה-17, שנלקח באישון לילה והוא חושב שהבן מוחזק כאן, בעציון. שלו גם אחד מכלי הרכב שהוחרמו. מעניין אם יש קשר. כל זה קרה באותו היום.

אז מה נאמר על היום הזה? לא עזרנו לאיש לשביעות רצונם. בכל פעם אנחנו מוסרות את פרטי ההתקשרות עם סילביה וצוותה, את הפרטים של מאלכ (LEAP) ומעבירות הלאה את הטיפול. ובהיאמר כל זה, אנו תוהות על השעות והימים שאנשים מפרפרים בעמדה הבירוקרטית והלא-אנושית הזו שאינה רואה בבני אדם אלה בני אנוש. אפילו העזרה הראשונה שלנו היא בעצם לא כלום. ועדיין הם מודים לנו.