קלנדיה

יום שישי עמוס, מאד קר ובהיר 

בשעה 9:00 הגענו למחסום. את פנינו מקדמים תורים ארוכים מאד, לא תופעה רגילה בימי שישי בשעה זו. ריח השתן עולה מבתי השימוש וממלא את כל הרחבה באזור המזרחי של הטרמינאל, ונחסם רק בגופות העומדים במסלול הקיצוני. כל הקרוסלת פתוחות, כל העמדות הפנימיות פתוחות והרחבות שלפניהן מלאות בצפיפות - פרט כמובן למחסום ההומניטרי הסגור. כמו בימי שישי, הרבה זקנים וזקנות. הסבירו לנו כי בימי שישי הקודמים אנשים העדיפו לא להגיע למחסום (מזג אויר, הסתה בגלל השריפות) ולאור מזג האויר הבהיר הבוקר, יצאו רבים לתפילה.

נילי מטלפנת למת"ק. מבקשת לשלוח נציג שיזרזר את המעבר ויפתח את השער ההומניטרי. החייל בבודקה - אדיב ומאיר פנים ומנסה לעזור - מסביר לנו כי אין במקום מספיק כח אדם כדי לפתוח את השער ההומניטרי, כי אנשים צריכים גם חופשות. ככה זה בצבא הגדול במזרח התיכון. ב 9:20 מגיעים  בעלי סמכות ופותחים את השער ההומניטרי. רק לפרקים. האזור לשלפני הבדיקות הפנימיות עמוס כל הזמן והקרוסלות והשער נפתחים רק כשמתמתן מעט הלחץ. זקנים זקנות ונשים רצים הלוך ושוב בין השער שנפתח לפרקים, ובין התורים הארוכים הרגילים.

מי שמוחזר צריך להידחק בקושי רב בין העומדים בתור. חשבנו: אם היה מדובר באוכלוסיה חרדית/דתית יהודית, איזו צעקה היתה קמה כי נשים צרכות להתחכך כך עם גברים זרים. "צלמי אותנו" אומרות לי נשים שעומדות בצפיפות זמן רב בין הגדרות. "שיראו איך אנחנו חיים". גבר ניגש אלינו וקורה בלהט ובזעם:  הפלסטינים רוצים שלום ושקט. כל זה רק נקמה ו... תעמולה.

גבר בן 57 מוחזר. מסביר שהוא ממנוע, לא יודע למה. הוא רוצה ללכת היום לבקר את בנו שנמצא בבית החולים. חנה ברג מסבירה לנו כי אין סיכוי שהיום יהיה אפשר לעזור לו. הוא חייב להגיע למתק ולנסות לקבל אישור - עניין של לפחות שבוע. ממנוע אחר מספר שאין לו מושג למה הוא מסורב מעבר. מעולם לא זימנו אותו לחקירה. אולי הסיבה היא כי בבעלותו חלקת אדמה באזור קלקליה ויש מי שמעוניין בה.  אשה אחרת, גם היא מסורבת מעבר, מספרת כי היא תושבת האמיריות והויזה שבידה לא מאפשרת לה לחצות את המחסום. בחור בעל אזרחות אמריקאית מפנה את תשומת לבינו לגבר חולה סכרת שחייב כל הזמן לעזוב את התור ולהתפנות לשירותים...ואז לשוב ולהידחף למקומו. הוא עצמו בא לבקר את בני משפחתו בגדה ומתכוון להביא גם את ילדיו הצעירים בקרוב, כדי שיראו עם מה צריכים להתמודד בני המשפחה, .

תינוק בוכה בזרועות אימו בלב המסלולים. אנשים מפנים לה מקום ומאפשרים לה להתקדם. בחור צעיר ונמרץ פונה לחייל ומציע שהוא, הבחור יארגן מסלול המיועד רק לנשים. החייל בבודקה מוכן לשתף פעולה אם אכן יעמדו שם רק נשים. אבל הוא לא מצליח לארגן את הממתנים לשתף פעולה עם יוזמתו. למה הצבא לא יכול להבטיח מסלול לנשים בימי שישי בו כל כך הרבה נשים דתיות מגיעים כדי להתפלל.

כשמועד התפילה מתקרב התור מתקצר אנחנו עוזבות ב 10:45. ואז מתחילה הסאגה הפרטית שלנו עם שומרי הסדר. אנחנו מושיטות את תעודות הזהות שלנו לשומר החברה האזרחית בעמדת הבדיקה של המכוניות. מתברר שהאורחת לא הביאה עימה את הדרכון שלה אלא רק תעודת זהות פולנית. טעות טיפשית שלה ושלנו. השומר מורה לנו לעצור בצד ומודיע שבלי דרכון היא לא תעבור את המחסום. זה החוק והוא לא יכול להציע לנו פתרון. החייל שלצידו מוכן להסתפק בצילום של הדרכון או במספרו. אנייה מוצאת בטלפון שלה צילום של הויזה האמריקאית שלה ועליה מספר הדרכון. הם בודקים במחשב של משרד ההגירה ומוצאים שהיא רשומה כשבחי"ת מזה 3 שנים (היא נכנסה לארץ לפני כעשרה ימים). השומר מסביר לנו כי הזמין את משטרת ההגירה כדי שתעצור אותה ואותנו כמובילות של שבחי"ת. בדיעבד התברר כי הויזה היתה מוטבעת על דרכון ישן שפג תוקפו ועימו היא אכן נכנסה לארץ לפני שלוש שנים. שוב מוזעקת חנה ברג, וכן העוזרת הפרלמנטירית של זהבה גלאון. אניה פונה לשגרירות הפולנית אך שם מסרבים לעזור לה. לדעתם היא פעלה שלא כחוק )אניה היא עיתנואית ידועה ופעילה פוליטית בעלת שם שכיום מזוהה עם ההתנגדות לשלטון הלאומני הנוכחי בפולין. ספרה על טבח שערכו פולינים ביהודי יידוובנה יצא לאור בתרגום עברי השבוע.). חבר ישראלי חולה של אניה נשלח לחדרה לצלם את הדרכון החדש ולשלוח לה במייל. אחרי כשעה,  עניני הדרכון נפתרו. נמצא רישום שהיא אכן נכנסה לארץ לאחרונה וכי אין לה כוונות השתקעות במדינת המחסומים. איש ההבטחה מזהיר  שאם היא תתפס שוב ללא דרכון, היא תענש, ומשחרר אותנו לדרכנו. 

ושוב תודה לחנה שהתגייסה (למרות שתחילה נראה שהיא מנסה לשחרר שבחי"ת ותיקה) ולכל האחרים שניסו כמיטב יכולתם. היה "סוף טוב" אך במציאות הפוליטית הקיימת, אני אישית לא הייתי בטוחה בכלל שהטעות שנעשתה בתום לב ובחוסר זהירות לא תסתבך ותקח אותנו למקומות ההזויים אליהם אנחנו מגיעים יותר מדי מהר כיום.