קלנדיה

בוקר עמוס בקלנדיה

הגענו לקלנדיה לקראת 5:15. בוקר קריר ועדיין חושך בחוץ. חנינו בצד הישראלי ועברנו ברגל לצד הפלסטיני. בצד הישראלי היו כבר הרבה אנשים שהמתינו להסעות. מתנדב ומתנדבת מהאקומנים היו בחוץ, ומתנדב אחר פגשנו בפנים. בצד הפלסטיני כבר היו תורים ארוכים שגלשו אל מחוץ לסככה. 5 עמדות הבידוק היו פתוחות. הקיוסק טרם נפתח, אך מכרנו מוכר הבייגלה במקומו. באקווריום היו חיילת ושוטר. בשלב זה התורים התקדמו בצורה מסודרת. נשים מעטות שהגיעו, השתלבו בתור בכניסה למכלאות. בשלב מסויים הגיע אשה מבוגרת עם בנה. הבן, בחור צעיר, שברור ממראהו שמשהו לא בסדר איתו. הוא סבל מלקות פיסית קלה וכנראה גם מלקות מנטאלית כלשהי. האם אמרה שיש לו תור לקונסוליה האמריקאית בשעה 8, והוא לא יכול ללכת לבד. הצענו לה להשתלב בתור הרגיל ולא לחכות לפתיחת השער ההומניטרי. ואכן אפשרו להם להשתלב בתור והם נכנסו למכלאה.

בסביבות 6 התורים ארוכים ומשתרכים עמוק לתוך החניה. רבים כבר המתינו ליד השער ההומניטרי. הגיע מאבטח ואחריו 4 חיילים מהמת"ק – קצין בדרגת רב סרן, קצינה בדרגת סרן ועימם חייל וחיילת מתלמדים. אחריהם הגיעו השוטר (שעזב את המקום קודם לכן) ושוטרת. החלו להעביר אנשים בשער ההומניטרי – רק בעלי היתרים. אנשים מבוגרים שעוברים בלי היתר או גברים אחרים שאינם זכאים לעבור בשער, נשלחו לתור הרגיל או להמתין לשעה 8 (המבוגרים). אחרי כמה זמן הרב סרן והמתלמדים הלכו ונותרה רק הקצינה. בינתיים יצאנו לקנות כוס תה ושמחנו לגלות שאימן מכרנו חזר לקיוסק, שנפתח בינתיים.

שוחחנו מעט עם המתנדב מהאקומנים שזו לא הפעם הראשונה כאן, והיה די המום מהמראות. הסברנו לו שזה עוד מצב טוב, כאשר התורים מסודרים ואין כאוס. לא חלף זמן רב והוא קיבל הדגמה לכך, כאשר קרסו התורים ונהייתה ערימת אדם בכניסה למכלאות. כרגיל במקרים כאלה אנשים מבוגרים וכאלה שלא רוצים להידחף נסוגו לאחור והספסלים התמלאו. לוקח זמן מה עד שהלחץ של ערימת האדם משתחרר ושוב נוצרים תורים מסודרים.

היום הכניסו חזרה אנשים שהוחזרו דרך שער מסויים שמצוי בצד הקרוסלות (לא ראינו בדיוק איפה).  בין החוזרים היו גם האם ובנה. היא פנתה לשער ההומניטרי וניסתה לדבר על לב השוטרים וחיילי המת"ק, אך לשווא. מה אכפת להם שיש לבן תור לשעה 8 בקונסוליה ושאין הוא יכול במצבו להגיע לשם לבדו? האם עוברת בלי אישור (מטעמי גיל) אז נגזר עליה להמתין עד 8, בטרם תוכל לעבור. האישה האומללה לא יכלה לעצור את דמעותיה. ניסינו לנחם אותה ויעצנו לה שילכו בכל זאת לקונסוליה, למרות שיגיעו באיחור, ויסבירו שלא נתנו להם לעבור קודם במחסום. נקווה ששם יהיו יותר קשובים מאשר "כוחותינו" במחסום.

קצת אחרי 7, כאשר התורים כבר התקצרו, הצטרפנו לתור ועברו בתוך כ-20 דקות.