קלנדיה - במשך שעתיים דחיפות, צעקות וטיפוס מעל הכניסות
פשוט יאוש
ארבע מתוך חמש תחנות הבידוק היו פתוחות כשהגענו בשעה 5:30 אבל לא הייתה תנועה קדימה באף אחד מהם (הרושם היה שהחיילים הגיעו רק אז וטרם הכינו את המחשבים, וכו'). כבר בשעה זו, היה אי סדר "במכלאה" השמאלית (זו שאנו מדווחות כבר שנים שהיא מועדת לפורענות כי אפשר להכנס אליה משני צדדים, גם ישר לתוכה וגם מן הצד השמאלי שלה). ולכן לא הייתה הפתעה גדולה כאשר משמעת התורים קרסה כבר בשעה 5:38 והובילה להמולה הרגילה של דחיפות, צעקות, שריקות, טיפוסים מעל הכניסות לכל המכלאות, וכו'. וכך זה נמשך – תארו לכם – במשך שעתיים (ואולי יותר, אבל מפאת התחייבות במקום העבודה היינו צריכות לעזוב אחרי שעתיים). אמנם בשעה 6:30 ראינו מה שנראה כמו התחלת יצור תורים שמובילים למכלאות הימנית והאמצעית, אבל הם קרסו עוד פעם כעבור חמש דקות.
בשעה 6:10 צלצלנו לקו ההומניטרי לשאול מתי השער ייפתח. מיד אחרי שהזדהנו, לפני שיכולנו למסור את מטרת הצלצול, החייל בקצה השני של הקו (שכנראה היה מודע למצב הקשה במחסום) אמר לנו שאין למנהלי המחסום מספיק כוח אדם והפלסטינים יצטרכו להעזר בסבלנות. אם חשב שנמסור את המסר הזה הלאה לממתינים, הוא טעה. אין דבר שקומם את העוברים במחסום יותר מהטענה שלצה"ל אין מספיק כוח אדם כדי להפעיל את המחסום כהלכה – ובצדק. אבל שמרנו על קור רוח (כי החייל לא היה אחראי על המצב) ושאלנו על השער ההומניטרי.
הוא נפתח כמה דקות אחרי הצלצול, בשעה ,6:20 והחייל והמאבטח בדקו בעיון רב כל היתר, כי קהל רב של אנשים שאינם רשאים לעבור דרך השער הצטופף לידו בתקווה שבכל זאת יתנו להם לעבור כי במשך שעות לא הייתה אפשרות לעבור דרך המכלאות מבלי לסכן חיים וגוף.
בשעה 7:30, כאשר ההמולה ליד הכניסות למכלאות עוד באיצומה, עברנו דרך השער ההומניטרי ועברנו את הבידוק תוך 15 דקות.