בבקעת הירדן: ממשיכים להרוס בשיטתיות את בתי התושבים הפלסטינים

אל הרחבה שבה היה ביתם של משפחת אבו זיד הגיעה פסיכולוגית מטעם רופאים ללא גבולות, סניף ספרד. היא באה לנסות להתמודד עם מצבו הנפשי הקשה של איברהים בן ה-6. אלא שאיברהים לא היה שם. הוא העביר את הלילה בבית חולים עם אמו הג'ר ועם דודו עדנאן לאחר שלקה במכת שמש. ואיך לא ? כל היום אתמול התרוצץ בשמש הקופחת של בקעת הירדן, 45 מעלות בצל, עד שהחל להקיא ולהתעוות. 
הסיפור של איברהים אינו חדש. הפסיכולוגית מטפלת בו זה כשנה. באוגוסט 2015 הרסו הבולדוזרים הענקיים של הצבא את ביתם הדל של הוריו של איברהים (ושל שכניו) ואיברהים "זז לו משהו בראש" (דברי הפסיכולוגית). בישראל יקראו לזה פוסט טראומה. בפברואר השנה שוב הרס הצבא את ביתו של איברהים, ואם לא די בכך חודש אחר כך אביו נהרג בתאונת דרכים ואחיו הבכור נפצע קשה ובאין בית שכב על מיטה בחוץ, בהכרה חלקית.
איברהים חדל לתפקד. מאז הוא אינו נח לרגע והתנהגותו תזזיתית ובלתי מרוסנת. כאילו מישהו רודף אותו. ואולי באמת הוא נרדף? נרדף על ידי אומת היהודים הרדופה שהפכה לרודפת. על ידי צבא אכזר, שלא יכול לשאת את קיומו של ילד בן 6 ואת קיומה של משפחתו. משפחה שגורשה מעין ג'די ב-1948, מאל עוג'ה ב-1998ועכשיו ונאחזת בציפורניה באדמת הטרשים של פסאיל, כי אין לה כבר לאן ללכת. אמו במרדף מתמיד אחריו פן יזיק לעצמו, אבל מי יכול עליו? נפשו המיוסרת לא מאפשרת לו מנוח. רק בשבת האחרונה נרגע איברהים מעט. עשרות ישראלים, ביוזמת לוחמים לשלום, באו לכפר וכולם ביחד בנו גן משחקים לאיברהים ולילדים האחרים , מקום של חיוך ושמחה. ואיברהים עיצב בידיו הקטנות ספסלים מבוץ, וצבע וחלם... ולמחרת באו שוב הבולדוזרים והעירו אותו משנתו עם שחר והרסו את ביתו שוב.

באנו לפסאיל לתמוך, לעזור (קמעה) ולהביע סולידאריות. אבל לנוכח הרוע והאכזריות כל מה שהיה לנו להציע היה חוסר האונים והבושה שלנו.

כל המשפחה - הסבתא, 2 האחים שבאו לעזור למשפחה השכולה כשהאב נהרג, 4 אחיות של האב, וילדיהם, מצטופפים תחת העץ היחיד בשטח (מזל גדול, העץ הזה). לא היו לנו הרבה מילים מנחמות. הג'ר כאמור היתה בבית החולים ביריחו עם איברהים וכשחזרו, האישה המקסימה ומאירת הפנים הזו נראתה מכווצת ושבורה. כמה מכות עוד ינחתו על ראשה?
הנשים עסקו (כאשר לא רדפו אחרי זאטוטיהן, או הניקו את עולליהן) בקטיף של עלי מלוחיה. לאחר מכן הן בישלו את המלוחיה באוהל היחיד שלא הרסו הקלגסים, אוהל האירוח, שהטמפרטורה בו הגיעה כמעט ל 50 מעלות). ניסינו לארח להן לחברה אבל לא עמדנו בחום, וברחנו החוצה, לחום הקיץ הרגיל של הבקעה.

ב-8.8.16 המשיכה ישראל במאמציה לגרש את תושבי בקעת הירדן. 3 מבנים הרס הצבא – 2 מבני מגורים ומבנה מטבח אחד.גם את השירותים , מתנת האיחוד האירופי למען בריאות התושבים, הרס הצבא . 16 בני אדם נותרו ללא קורת גג, 10 מהם ילדים. באותו יום הרס הצבא 2 דירים ומבנה בג'יפתליק וחתך את צינור המים היחיד המביא מים לח'ירבת יארזה.  4 ימים קודם הרס הצבא בתי אבן ואוהלים באל עוג'ה ובנועימה.

שמנו לב שדווקא באוגוסט, החודש החם בשנה, ישראל הורסת הכי הרבה בתים. באים, הורסים, מותירים נשים ילדים וזקנים בשמש הקטלנית ובורחים למזגן. לא התכנון והפיקוח  מנחה אותם אלא הרצון לפגוע וכמה שיותר חזק וכואב באוכלוסיה הכי חלשה כדי להעיף אותם משם.

בפסאיל כ-1100 תושבים. מהכפר יש יציאה אחת בלבד אל כביש 90, פס לבן רציף מונע מהם לפנות צפונה או להיכנס אל הכפר כאשר הם מגיעים מדרום. לשם כך עליהם לנסוע 5 ק"מ צפונה עד לצומת פצאל ולהסתובב בחזרה. המשטרה מרבה להציב שם מארבים כדי לתפוס את העבריינים, שכל חפצם להגיע הביתה. לעומת זאת, כ-100 מ' דרומה משם נמצא צומת גדול ורחב ומואר, המוליך צפונה ודרומה. זה הצומת של התנחלות תומר, כ-230 תושבים.

חוויה בלתי רגילה היתה לנו בכפר. בכניסה לכפר, הבית השלישי מהצומת, יש בית פרטי קטן, מוקף בחומה גבוהה של בלוקים. בחומה 2 ברזים, כיור ולידם עץ תמר שופע פרי וספסל. עצרנו מתוך סקרנות. 3 צעירים מיהרו אלינו והפצירו בנו להתכבד ולשתות מים צוננים (בבקעה לא מתרחצים במשך היום כי המים חמים מדי למגע!). אחד הבחורים קטף כמה תמרים והציע לנו. וזה הסיפור : לפני מספר שנים מת הסב האהוב והבחורים רצו להנציח את זיכרו והחליטו - מים קרים ותמרים לכל עובר אורח. הציבו מצנן חשמלי בצד הפנימי של הגדר ומאז כל דיכפין יתי וישתי. עוד אנו מדברים הגיעו כמה פועלים שסיימו לעבוד באיזו התנחלות, שתו, שטפו פנים וראש במים הקרים, אכלו תמר והמשיכו בדרכם. היש דרך נאה יותר להנציח את הסב ?