קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
09/07/2017
|
אחה"צ

נוכח החושך, והמחנק,  והמחסור, ותנאי הסניטציה הבלתי ראויים למחייה, והעובדה ששני מיליון ילדים נשים וגברים חיים בתנאי כלא, קשה להעלות על הדעת שיש בני אדם שכמהים להגיע לעזה.

אבל מי שבריאותו רופפת ומחלים מניתוח, משתוקק לחזור לביתו למשפחתו ובעיקר למיטתו.

אלא שמה שכל כך טבעי לכל אדם, לא מובן מאליו ובכלל לא פשוט כשהאמור הוא במי שביתו בעזה. בלי קשר למצב הלב של מי שנותח רק לפני ימים אחדים או לפצעים שטרם הגלידו, או מי שמתקשה ללכת על רגליה והיא נישאת בזרועות זרים, למרות כל אלו ושכמותם, למרות ייסורי הגוף והנפש, מסע השיבה לעזה הוא ארוך, מתיש וכרוך גם בטלטלות במבוכי הבירוקרטיה.

דברים חדשים שלמדתי על השיטה החדשה:

אפילו שלפני שבוע אמר לי קצין מת"קinfo-icon שההסעה לעזה יוצאת כל יום בשעה אחת בצהריים ראיתי אותה עוזבת את המקום ברבע לחמש.

"אף אחד לא רואה אותנו. גם אם נמות אף אחד לא יראה אותנו" אמרה אישה אחת. ואיש אחד, מאהר שמו, סיפר שהגיע למקום כבר בעשר ומאז הוא מחכה.

לדרישת ישראל והרשות הפלסטינית שמשתפת עמה פעולה (אולי במקרה הזה הפוך), רק בהסעה המאורגנת ועם ליווי חוזרים החולים לרצועה.

בטרנזיט יש מקום לעשרה + המלווה שיושב ליד הנהג. המלווה מקבל מידי החיילים את תעודות הזיהוי ואישורי המעבר של הנוסעים ועורך להם מפקד נוכחות, קורא שם אחרי שם ובודק שהתמונה שבתעודה זהה לפני המשיב.

כל נוסע משלם לנהג 70 ש"ח. אין לי מושג כמה כסף מוזרם לחברת ההסעות שבבעלות משפחה בדואית מהנגב, איך וממי קיבלו את הג'וב ואין לי גם מושג מה שני הגופים המתאמים, הישראלי והפלסטיני, חושבים על אחריותם לגבי מי שמגיע אחרי שעת יציאת ההסעה או כשהטרנזיט כבר מלא - ההסעה עוזבת כשהרכב מתמלא.

אני מעריכה שביום האמור לא היו די נוסעים. אולי בגלל זה היציאה התעכבה עד רבע לחמש, אולי בגלל זה מאהר (ולא רק הוא) חיכה שם קרוב ל- 7 שעות ואולי בגלל זה, כדי להשלים את הסכום של 700 השקלים הנהג הציע לי להצטרף. הסכמתי בתנאי שיכניס אותי פנימה, לעזה, "את זה אי אפשר, רק עד ארז" ענה. ויתרתי.