חיזמא, קלנדיה

"עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל" (עמוס ב')

       - על צווי הריסה שחולקו במהלך חודש הרמדאן לבעלי הבתים שמול מחנה הפליטים קלנדיה.

- על הפלישות הליליות של הצבא לבית משפחה בפאתי הכפר חיזמא. על החיילים שיושבים שעות על הגג, תמיד בשעות הקטנות של הלילה, תמיד מרעישים, לפעמים גם יורים. על דלת הכניסה שאותה שברו כבר מזמן. על הפחדים וסיוטים של בני המשפחה, על המחשבות: "יבואו הלילה? – אולי לא יבואו הלילה כי יש להם חג? – ומחר מה?" כך פעמיים שלוש כל שבוע. על החרדות והטראומות של ילדי המשפחה שנערמות ואין להן מפוגג.

בצהלית הנוהל קרוי " אלמנת קש " וביהודית ביום חג מתן תורה איך?

- על הבכי הכבוש של אשרף, בכי ללא קול שראשיתו בנתיבי דמעות ורעידת הגוף, בכי של הלטת הפנים בכפות הידיים שהחל בשיחה אודות השהידים בני מחנה הפליטים והתמקד בעלי ח'ליפה חברו מנוער של אשרף שחיילים ירו בגבו ורצחו אותו לפני 8 שנים, על הבכי שהתגבר כשנתתי לאשרף לבקשתו את התמונה שצלמתי את עלי, התמונה האחרונה בחייו הקצרים.

וכן, כמו בכל המקרים שלפני והמקרים שאחרי - צהל יורה, צהל הורג וצהל בודק. 

בדק/בודק/יבדוק.

והבכי הזה של אשרף המשיך לפעפע בנו, בחלי ובי עוד שעות וימים.