בקעת הירדן

פסאיל - לפעמים נדמה לי שכבר ראיתי הכול ושום דבר כבר לא ישאיר אותי המומה ואז הכיבוש מנחית עוד מכה והיא רעה ואכזרית מקודמתה, ואני חושבת "החיילים האלה, הרי הם בני השכנים, וילדי החברים שלי  והם ילדים מקסימים, טובים ומנומסים, אז מאיפה זה בא , האכזריות הזו ?"

לאיברהים וששת אחיו הרסו ביום שלישי את הבית. (2 אוהלים ופחון) זו הפעם הרביעית שהרסו להם בשנה וחצי האחרונות. ושוב – כל החפצים זרוקים בחוץ , ושוב המבט הנרדף בעיניו של איברהים ושוב המוטות המעוכים ששימשו בית. והפעם גם גררו להנאתם את המקרר לאורך כמה מטרים עד שנהרס, והנורא מכל – זייד, הבן הבכור ניסה להציל את האוהל, לקח את הברזנט והתחיל לברוח איתו, אבל לא ולא – בחורינו המשובחים לא יתנו לזה לקרות!! רדפו אחריו וכשתפסו אותו חתכו את הברזנט העלוב לרצועות רצועות, למען לא יוכלו איברהים וזיד וזכריה ומוחמד למצוא, חלילה, מחסה מהגשם תחתיו. סה"כ 7 אנשים 4 מהם ילדים.

..התחלנו לנסוע הביתה אך עצרנו אצל מה שהי ביתם של בני עבד אל האדי. התחיל להחשיך, הרוח התחזקה והחל לרדת גשם. מצאנו את 10 בני המשפחה (4 מבוגרים ו-6 ילדים) מתרוצצים סביב מדורה, מנסים להתחמם, ומסביב – כלום. לגמרי. אפילו לא ניילונים! כבר שני לילות הם ישנים בחוץ בקור של חורף בבקעת הירדן, אבל הערב יורד גם גשם. ומי שלא ראה אנשים שזרוקים בחוץ ללא מחסה, ללא גג, ללא הביטחון והפרטיות שמעניקים 4 קירות, אפילו אם הם מבד או מפח, ואת המבט הריק בעיניים, המבט המשקף את חוסר האונים והבלבול של חסרי הבית – מי שלא ראה את זה בעיניו, לא יוכל לעולם להבין. וגם אז, ההבנה היא חלקית בלבד, כי בכל זאת ,לנו יש בית לחזור אליו.

מורן, נתניה וורדה עמדו שם המומים. אפשר היה לחוש את ההלם למראה המשפחה האומללה. לכשהתעשתו, נסעו לאל עוג'ה וקנו בכל כספם אוהל קטן לארבעה, בתקווה שאם יתאמצו יוכלו הילדים, לפחות, להכנס. אלא מה? הרוח והגשם והחשיכה מנעו מהם להקים אותו, ובסופו של דבר כולם נשכבו מתחת ליריעת האוהל הלא-מוקם והתגוננו מהגשם. מחר יקימו אותו. 

(הדו"ח לא נכתב בסדר כרונולוגי אלא לפי עצמת הדברים) והרי מה שצפינו בבוקר: 

10.15 - מחסום חמרה שלאחרונה לא היה מאוייש, מאוייש כרגע. רק מסלול אחד פתוח, ולכן בכל פעם שעוברות מכוניות מצד אחד – כל המכוניות מן העבר השני נאלצות להמתין. המכוניות ונוסעיהן לא נבדקים, ונשאלת השאלה , אז למה, בכלל? כמו הקטע הבא – התשובה היא – הפגנת כוח. למען יראו וייראו.

נראה  שהצבא נערך למלחמה חדשה! כמות הטנקים (למעלה מאלף) וכל יתר כלי המשחית שראיתי כאן היום לא ראיתי מעודי. חלקם כבר החל להתפנות לאחר 3 ימי אימונים ושיירות שיירות של נושאות טנקים עמדו לצד הדרך והעמיסו עליהן. החיילים הסתובבו צבועי פנים וכובעי ההסוואה המגוחכים שלהם עליהם, שמחים וצוהלים.

 וכל זאת כאשר שדות בפסאיל נרמסו, ואדיות שסוף סוף החלו להתמלא מים נסתמו על ידי ערימות עפר שהערימו ה  9D באמצע תוואי הואדיות וכל האזור חרוש תלמים ושבילים חדשים שבין כה לא יתירו לתושבי האזור הפלסטינים להשתמש בהם. ועל פסגות ההרים ניצבו טנקים וירו מעל לראשי האנשים (הפלסטינים) מאל מאליח לראס אל אחמר. לשעה 15.00, שעה שהדרמנו לפסאיל שמענו את קולות הפגזים. 

נסענו לבקר בחדידה. הצבא חסם לפני חודשים את שביל הכורכר שסללו אבו סאקר ופעילי תעאיוש. שביל שאיפשר לילדים להגיע לבית הספר ולהוריהם להגיע לציביליזציה.

עכשיו מוריד האוטובוס את הילדים בכביש ואחיהם הגדול בא עם טרקטור לקחת אותם הביתה. 8 ילדים (כולל ילדי השכנים) תלויים על הטרקטור בצורה מסוכנת בגלל אכזריות הכיבוש. משפחתו של אבו סאקר עוברת ימים קשים, הוא עצמו חולה, אישתו עברה לפני 3 חודשים ניתוח מעקפים אך מצבה בכי רע ואפשר לשמוע את קוצר הנשימה שלה כשהיא מדברת. נכדו נפטר לפני חודש והוא בן 7 ימים ממחלה שהיא כנראה תורשתית ויש חשש שהעובר של בתו ההרה סובל מאותה מחלה. החיים בבקעה קשים מעצם טבעם, מכת הכיבוש יכולה, בסיטואציה כזו , לגמור אותם.