במחסום קלנדיה קצב המעבר והבידוק איטיים להחריד והשער ההומניטרי נפתח באיחור.
בוקר שהתחיל טוב והסתיים בקריסת תורים מוחלטת בקלנדיה
הגענו לקלנדיה ב-5:30 לערך, אחרי שאספנו את האורח שלנו שהתגורר באוגוסטה ויקטוריה. עם אורחים אנו נוסעות לא פעם דרך פסגת זאב ואח"כ בדרך שצמודה לחומה. כך ניתן להתרשם מהמסיביות של החומה ואיך היא חותכת בין בתי הפלסטינים. חנינו כרגיל בצד הישראלי ועברנו לצד הפלסטיני. בפנים שמחנו לראות שהתורים קצרים ביותר. מוכר הבייגלה במקומו הרגיל בסככה. היו 5 עמדות בידוק פתוחות, אם כי לא ברור אם כולן פעלו כל הזמן. בכל מקרה קצב המעבר היה טוב.
יצאנו החוצה והלכנו עם האורח לכיוון מחנה הפליטים כדי שיראה את החומה מצידה השני (עם הגרפיטי, כולל דיוקנאות של ערפאת וברגותי). המקום שרוי בכאוס הרגיל של הבוקר, מכוניות נוסעות לכל הכיוונים, לא בהכרח לפי חוקי התנועה, ואנשים שעושים דרכם רגלית אל המחסום. קנינו קפה ותה וחזרנו למחסום.
כעת כבר החלו להיווצר תורים, אבל לא מאוד ארוכים. לאחר 6 התחלפו כנראה החיילים בעמדות וגם החייל באקווריום. החייל כעת מעביר מעט מאוד אנשים כל פעם שהוא פותח את הקרוסלות בקצה המכלאות, וגם הקצב בבידוק הפך איטי. פגשנו בתור מורה שאנו מכירות כבר מפעמים קודמות ומשוחחות איתו בד"כ בעודו ממתין לפני השער ההומניטרי. הוא דובר גרמנית ואיש משכיל ולעיתים חנה והוא משוחחים ביניהם בגרמנית (בד"כ השיחה היא באנגלית). היום הוא בחר ללכת לתור הרגיל, שהיה קצר יחסית כשהגיע. הכרנו בינו לבין ג'ושוע, ששמח לשוחח עם אחד מהפלסטינים.
אנחנו בינתיים ניסינו לסייע לאדם שלא נתנו לו להיכנס. יש לו היתר והוא עובר איתו מדי יום כבר חודש. היום נאמר לו שההיתר אינו מופיע במחשב ואינו יכול לעבור. יש לו גם היתר נוסף, לביקור בנו שבכלא, אך זה רק ממעבר מכבים. החתמנו אותו על ייפוי כוח כדי שסילביה תוכל לברר מה קורה. גם הוא אמר שיבוא מאוחר יותר למת"ק בנסיון לברר מה קרה פתאום.
השעה 6 חלפה זה מכבר והחלו להצטבר אנשים רבים ליד השער ההומניטרי. חלק מהנשים ניגשו לתור הרגיל, ואיפשרו להן להצטרף בכניסה למכלאה. טלפון למת"ק כדי לברר מה קורה עם השער ההומניטרי לא ממש הועיל (כרגיל...). קצב המעבר והבידוק היו איטיים להחריד. לשם המחשה – ג'ושוע כבר נפרד בלחיצת יד מהמורה החביב כי נראה היה שהוא מתקדם לתוך המכלאה, אך החייל הכניס כל כך מעט אנשים כך שהמורה עדיין נותר בתור (הפעם ממש בכניסה למכלאה) והם המשיכו בשיחה.
הפעם החייל הגדיל לעשות וסימן לממתינים ליד השער ההומניטרי שהשער לא ייפתח. הדבר גרם לכך שהממתינים לפני השער ניגשו לתור הרגיל וניסו להצטרף מהצד בכניסה למכלאה. זה כמובן עורר את זעמם של הממתינים מאחור והחלו צעקות. נסיון של שנים לימד אותנו לזהות שהתורים עומדים לקרוס. הצלחנו לשלוף משם את ג'ושוע בדיוק כאשר החייל פתח את הקרוסלות והמורה התקדם למכלאה, ושניות לפני שהתורים קרסו. טלפון נוסף שלנו למת"ק נענה בנזיפה, אך ניסינו להבין מדוע החייל אומר שלא יפתחו את השער. ואז... הגיעו מאבטח וחייל לפתוח את השער ההומניטרי – באיחור של כחצי שעה. הנשים והזכאים לעבור בתור ההומניטרי חזרו לשם, אך זה כבר היה מאוחר מדי עבור האנשים שצריכים לעבור בתור הרגיל. הם כבר היו דחוקים בערימת האדם בכניסה למכלאות, או שנסוגו לאחור כדי לא להידחק ולהימחץ והלכו לשבת על הספסלים (שהתמלאו באחת) עד יעבור זעם.
ב-6:45 הגיע טלפון ממוחמד, החולה מהבקעה שצריך הסעה להדסה. בדרך להחלמה לא יכלו להסיע אותו היום. הוא מודיע שהגיע וממתין בצד הישראלי (הוא עובר דרך מחסום הרכב). לכן עברתי דרך השער ההומניטרי, יחד עם ס' מכרתנו שבדיוק הגיעה, כדי לקחת אותו להדסה. בהומניטרי כבר לא היה תור והמעבר באחת מעמדות הבידוק לקח כ-15 דקות.
חנה וג'ושוע נותרו במחסום. המצב המשיך להיות רע. למרבה המזל השער ההומניטרי נותר פתוח וב-7:40 הם עברו דרכו, שכן ג'ושוע היה צריך להגיע בזמן לפגישה בירושלים. המעבר לקח להם כרבע שעה (מעבר דרך התור הרגיל היה עלול להתארך לשעה ויותר, בפרט שמשעה 8 נכנסים גם המבוגרים שעוברים ללא היתר).
קרן האור היחידה של היום היתה מראהו של מוחמד, שנראה שמצבו משתפר. שערו מתחיל לצמוח שוב והוא כבר לא מכסה את ראשו בכובע. עזרא נאוי, שמחזיר אותו בד"כ, נמצא בחו"ל עכשיו. לכן נתתי לו גם כסף למונית חזרה. בפעם הבאה נבקש מבדרך להחלמה שידאגו לו גם להסעה חזרה עד שעזרא ישוב.