קלנדיה, חיזמא

צופות: 
תמר פליישמן
08/07/2018
|
אחה"צ

הרכב המיועד לשיבה לעזה כבר היה עמוס. תשעה היו בו, ביניהם ילד שהביט בי מהתוך אל החוץ. תשעה זה בעצם שמונה שזה בעצם ארבעה חולים שבים. איך? – לכל חולה יש מלווה ועל הקבוצה אחראי איש תאום עזתי, כלומר 9 ברוטו, 4 נטו. מעט חולים חוזרים אומר שמעט חולים קיבלו אישור לצאת מהרצועה לבתי חולים בגדה, אומר שהפחיתו את כמות אישורי היציאה לחולים ופצועים, אומר שיותר בני אדם נמקים במחלתם בלא תרופות או רופאים או ציוד הולם לישועתם.

יש להם פנים, הכי גרוע זה כשיש להם פנים, אמר רב החובל במחזה הילד חולם של חנוך לוין.

לבורות אין קרקעית למדתי מהמשורר אליעזר כגן שהייתי תלמידתו. אחרת איך אפשר להבין את שלט הברכה החדש שתלה הריבון?

האם כתוב מַעֲבָר או מֵעֵבֶר?

את מי מברכים, את התושבים או את רַגְלֵיהם?

יש משהו שובה לב בעילגות הזאת אבל גם מעורר מתמיהות לגבי המנסחים.

והפלסטינים, מה שהם אומרים על השלט זה שמי שחשב שזו הדרך לעבור בה, המציאות תופחת על פניו, כי בשישי ושבת השער נעול. אולי זה בכלל מעבר שומר שבת?

יש נוהל צבאי אחד שנקרא גירוי תגובה שהוא פרובוקציה שנועדה לגרום לפלסטינים להגיב ושעל תגובתם מגיב הצבא.

זה מה שקורה לילה לילה בכפר חיזמא, רכבים צבאיים נכנסים, נוסעים הלוך ושוב ברחובות, עושים חרקות ולא באים על סיפוקם עד שילדים זורקים אבנים.

אבנים שנזרקות נחשבות להפס"ד ותגובה צהלית הולמת להפס"ד זה שימוש באלפ"ה, כי אין כמו ירי רימוני הלם וגז להשיב את הסדר לכנו, עד ללילה הבא.

לא רק הכלל זוכה בנחת זרועו של הצבא, הזרוע מכה גם בפרטים.

אחד מהם הוא מוחמד שלפני שבועיים נעצר בנו בן ה-24, קרוב לשבוע לא שמעה המשפחה היכן הבן ולא על מה נלקח, פשוט נעלם. יום אחד התקבלה הודעה שלמחרת יובא בפני שופט בעופר. בבוקר נסעה האם לעופר ושבה הביתה עם הבן ששוחרר לא לפני שהאם הפקידה 1,500 ₪.

מה רצו ממנו? – מצאו את פרטיו בטלפון של אחד מחבריו, גם הוא מהכפר, שמואשם בגניבת ושריפת תיק של איש שב"כ שעשה קניות באחת ממשתלות הכפר.

צילום: 
תמר פליישמן
צילום: 
תמר פליישמן