דרום הר חברון: התעללות מתמשכת באדם אחד

צופות: 
לאה ש'
07/12/2020
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

1.     כביש 60 צפונה בדרך למעבר מיתר. ממזרח לכביש מתפשטת העיר מיתר צפונה כמו נקניק צר וארוך, ללא שום היגיון קהילתי או מוניציפלי, ההיגיון כמובן – לעזור את הבדואים, להגן עם התיישבות יהודית לאורך הכביש ממזרח. אני נזכרת בבניה של העיר אפרת בחלק צפוני יותר של כביש 60, בשטחים, בין גוש עציון לבית לחם, אותה מתכונת, נקניק התיישבות יהודים ארוך חוסם את הכביש ממזרח למניעת גישה פלסטינית. כמו חוות השקמים + חוות פיליפ שחוסמת בדואים מהנגב להגיע צפונה, ממערב לכביש 40 / כביש 6. אותו היגיון של יהודים-בלי-ערבים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו.

2.     בהמשך הכביש, מדרום לבית חגי, עבודות ממזרח לכביש של חברת נתיבי ישראל: חשמל למתנחלים בלבד.

3.     ביקור משפחתי בהתנחלות אדוריים, ממש בפניה מערבה מכביש 60 לכיוון חורסה (וההתנחלות נגוהות). השילוט על הכביש מציין "בית דרור" ולא אדוריים. המדובר במבצר מוקף חצר וחומה, שימש כמחנה צה"ל, וכאשר פונה המחנה משם, המבנה הפך למרכז שירותי חירום של התנחלויות דרום הר חברון (אמבולנסים, כיבוי אש, משטרה, מרכז מצלמות האבטחה). מרכז זה פורק והיום שירותים אלה ניתנים בכל התנחלות בנפרד, בהחלט ירידה בתקצוב ממשלתי כי ההתנחלויות נאלצות לאייש שירותים אלה על יד מתנדבים. "בית דרור" הוא על שם דרור ויינברג שנהרג בפעולה בחברון אבל השם לא נקלט, כולם אומרים אדוריים כשמו של המחנה הצבאי לשעבר, למרות שיש התנחלות בשם "אדורה" על כביש 35, המחבר את כביש 60 עם תרקומיה מצפון לחברון. המבנה הוסב לדירות מגורים בגדלים משתנים לפי מספר הילדים. כיום מתגוררות במקום 17 משפחות שהמבוגרות ביניהן בשנות השלושים לחייהן, וכן מתקיים שם מעון לילדים המרובים.

4.     את רוב המשמרת הקדשנו הפעם לביקור אצל עאטא ג'עבר, על גבעה ממזרח לכביש 60 מול קרית ארבע. זוהי תזכורת למי שלא זוכרים את הסיפור שלו מדוחות משנים קודמות. יש לו קושאן על אדמותיו, ובכל זאת ב 1982 המנהל האזרחי הכריז על האדמות כאדמות מדינה. תחילה הודו כי 4 דונם הם באמת בבעלותו, ב 2009 טענו כי רק 1.6 דונם הם שלו ואפילו על זה לא נתנו לו אישור. מאז 1982 הוא סובל מדוחות והריסות והצקות מתמידות. ההוצאות גבוהות, גם על קנסות וגם על עורכי דין. פתאום דורשים רישום מחדש של התביעה, או טוענים כי החומר נעלם, מסרבים לחתום על המפות שלו, או טוענים כי מה שכתוב במסמכים "לא ברור". למשל לפני שנתים הרסו לו את הגינה כולל כריתת עצי הזית שלו. טענו כי דרך העפר העולה מכביש 60 טענו כי דרך העפר העולה מכביש 60 אל ביתו אינה שלו. בינתים המתנחלים פרצו דרך כבושה ליד ביתו מזרחה ומשם צפונה, דרך שמאפשרת להם להסתובב בשטחים הפלסטינים בין שויוח מצפון לבאני נעים מדרום. האירוע הטראומטי ביותר היה כאשר מתנחלים טמאו בצואת אדם את השלט עם פסוקי הקוראן שמעל כניסת הבית. אני מזועזעת מהרוע של יהודים דתיים כביכול, מתביישת מאד.

עאטא גם מספר על 8 דונם ענבים בבעלות משפחתו בתוך קרית ארבע, הקצו להם יום אחד בלבד לבציר הענבים, עבדו מהר כדי להספיק כמה שיותר, הרגישו כמו גנבים על אדמתם שלהם.

העברית שלו טובה, למד באוניברסיטת חברון ואחר כך ניהול מלונות בירושלים, עבד במלונות ובאולמות שמחות בישראל ולמד שפות. במלחמת המפרץ פיטרו את כל הפלסטינים (בגלל תמיכתם בסאדאם חוסיין), ואז עבד כטייח. היום חולה צהבת ואינו עובד. איש גאה, מעולם לא לקח כסף מאביו, ועכשיו נאלץ להיעזר בבנו שגם הוא מתקשה להתפרנס בתקופת הקורונה. עאטא מדבר על האירוניה של הסכם אוסלו, אז התחילו הריסות בתים בשטח C. הוא שמח לפגוש רבה עם דעות כמו שלי וישמח לקיים בחצר שלו מפגשים בין דתיים.

גם אשתו יוצאת אלינו. מתברר כי 3 מאחיה יושבים בכלא בישראל, אחד בכלא באר שבע ושנים בנפחא. רק להוריהם מותר לבקר אצלם.

5. מול שויוח, אנו נוסעים בכביש מערבה דרך אזור תעשיה לטיפול בציוד מכני כבד (גם מתנחלים משתמשים בשירותים הללו), אל ראש הגבעה, ועליו המאחז ההזוי "מבשר" שאינו מיושב כלל, כשהכוח לצידך מספיק להשתלט על שטח על ידי הפגנת נוכחות סמלית בלבד: מגדל עם כתובות בעברית (רצב צילום), מבנים, פחי אשפה. פעם היה כאן שומר, היום גם זה לא. העיקר שגם בדלת הזאת תקענו רגל.

6.  לסיום, אני רוצה להמליץ על הנובלה "נקמת האבות" בתוך הכרך של כל כתבי יצחק שָמי שפורסם תחת הכותרת "טחנת החיים". שָמי נולד בחברון למשפחה יהודית מדמשק ומכאן הכינוי שנתנו ערביי חברון למשפחה (שמוצאה מא-שאם). שמי סופר עברי שלא התקבל על ידי קובעי הטעם הספרותי בדורו, תורגם גם לערבית ונחשב על ידי הפלסטינים לסופר פלסטיני כותב עברית (!). הנובלה מבוססת על חוויותיו, כאשר באופן יוצא דופן הורשה עם אחיו להשתתף יחד עם מוסלמים מחברון במסע השנתי לקבר מוסא ליד יריחו בחגיגות הפלסטיניות החשובות. האיבה בין השיירה משכם לבין השיירה מחברון מסתיימת ברצח ובציפיה לנקמת דם. הנובלה מסתיימת במערת המכפלה, חארם אל איברהים, אליה מגיע הרוצח בתקווה ליישב סוף סוף את הפרשה, החברונים נזעקים לנקום את דם הנרצח, אם אין בכך צורך כיוון שהרוצח מתמוטט ומת, וזוהי נקמת האבות הקבורים במקום. הסיפור הזה מתערבל בראשי מאז הקריאה יחד עם כל הסיפורים הנוראים האחרים הקשורים במקום.