קלנדיה

צופות: 
רוני פרלמן ואורה שיניצקי
07/11/2016
|
בוקר

הגענו מתל אביב לקלנדיה ב 5:00 בבקר. לנו התל אביביות היה זה בקר קר למדי.

חנינו בצד הפלשתיני ונכנסנו רגלית למבנה המחסום. חמש עמדות הבידוק היו פתוחות ושלוש הקרוסלות פעלו. התור בסככה היה קצר למדי ונדמה היה שהמעבר חלק יחסית.  ב 5:15 המבקשים לעבור כבר התחילו להשתרך בתורים ארוכים ובתוך זמן קצר התורים התארכו  אל מחוץ לסככה.  במהלך השעתיים הקרובות התור התנהל בסדר ובשקט . הסדר והשקט הופרו תוך שניה כאשר כמה גברים ניסו "לחתוך" את התור. כל שלושת התורים הארוכים מאוד נעלמו ובמקומם קבוצות גדולות של אנשים התגודדו ליד הכניסות לכלובים. מהצד נראה היה שקיים חשש שאנשים יימעכו . עברה כמעט שעה עד שנוצרו שוב שלושה תורים מסודרים.

השער ההומניטרי נפתח בדיוק ב 6:00 והכניסו אנשים לאחר בדיקת האישורים המתאימים.

כשעזבנו את המחסום בשעה 9:00 היו עדיין תורים אבל לא ארוכים מאוד ולא הגיעו אנשים נוספים .

כל האנשים שדיברנו איתם ציינו שאתמול , 06.11 היו תורים ארוכים מאוד שכן אפילו ש 5 עמדות הבידוק פעלו המעבר בכל אחת מהן היה איטי להחריד.

הזדמן לנו לשוחח עם כמה אנשים שחיכו לתורם לעבור. התחושה הכללית היא  של כעס נורא ויאוש, או כמו שסיכם בחור צעיר העובד במשחטת העופות בעטרות, נורא קשה וגם חרא...

מפגש נוסף היה לנו עם אדריכל הגר בצד הפלשתיני של הגדר בעוד משפחתו בירושלים המזרחית וכך גם עבודתו. האיש שאל אותנו מה אנחנו עושות שם מעבר לתצפית על האנשים ולא התרשם במיוחד כשסיפרנו לו על הדיווחים שאנחנו שולחות לגורמים שונים.

עלה בידינו לעזור לשני אנשים שהיה להם תור לדרכונים בקונסוליה האמריקאית ואם לא היו מגיעים בזמן היו צריכים לחכות חודש נוסף לתור. החיילים הסכימו להעביר אותם במחסום ההומניטרי כך שיגיעו בזמן לקונסוליה.

עוד יום בשיגרת הכיבוש.