דרום הר חברון, מעבר דורא-אל פוואר, סנסנה (מעבר מיתר), צומת זיף

צופות: 
יהודית ק' (מדווחת) ומוחמד ד'
07/10/2018
|
בוקר

יום ראשון ומחסום מיתר מפוצץ בעובדים, לחץ גדול מאוד ואחרוני האנשים עברו רק ב-8.30. המקום קטן מדי עבור כמות האנשים העוברים שכוללים גם נושאי רישיון עבודה, משפחות אסירים (אך לאו דווקא היום) וגם גברים מעל גיל מסיום שמותר להם להיכנס לישראל בלי אישור, אחרי שכל השאר עברו. היו גם שב"חיםinfo-icon בסביבה, רובם צעירים מאוד ודי מסכנים את עצמם גם אחרי שהם עוקפים את הגדר ועוברים את כביש 60.

וכביש 60 סואן! שיירה של מכוניות ישראליות, פלסטיניות, משאיות מטען ומה לא. מוקדם יותר היו מחסומים  בכניסה לדהריה, אל פוואר, בית הגי (כניסה דרומית לחברון), אך מאוחר יותר לא ראינו חייל אחד וגם לא מחסום, רק רכב שחור עם פנסים אדומים - משטרה? וגם הוא עבר ונעלם.  דרך אגב, נראה שתחנת הדלק של אל פוואר סוף-סוף נפתחה. כביש 317 די שקט ונראה כאילו נמשך לנצח.

ביקרנו בכפר זיף (3000 איש) שחלק ממנו באזור B וחלק באזור C. יש בעיה עם הריסת בתים והתנכלויות של הצבא בשני צדי הכפר שמחולק על ידי כביש 317.  ביקרנו בגן אמל: 15-20 ילדים בגיל 3-4.  ההורים משלמים סכום סמלי בלבד ואין משאבים אחרים. ניכר שאמל עושה מאמץ גדול לחנך ולפתח את הילדים אך חסר לה ציוד, ואפילו הבסיסי ביותר: מחברות, ציוד מלאכת יד. כשהגענו הילדים ישבו משועממים מסביב לשולחנות, ילדה אחת צבעה תמונות בחוברת צביעה אך רק הייתה חוברת אחד.  היה אוסף של ספרי ילדים בערבית ודברים שאמל הכינה ללמד קרוא וכתוב.  בחצר בחוץ יש קצת ציוד והכל מאוד נקי ומטופח, יש ארגז חול. מוחמד הביא רשת צל (מי תרם?) שישפר קצת את התנאים.

יש צורך בצעצועים, פאזלים, כלי כתיבה וציור. אמל עושה רושם של אישה שאכפת לה מאוד ודברים פשוטים כאלה יכולים לשפר את המצב בגן. אני לא בעד פעילות "הומניטרית" בדרך כלל, אך אם אפשר לעזור קצת במקרה הזה הייתי שמחה.

הערה: מחסום ווטש גייס תרומות לגן של אמל.