קלנדיה - יום שישי הרביעי לחודש הרמדאן

קלנדיה - יום שישי הרביעי לחודש הרמדאן

התנועה הדלילה על הגשר המתוח ממעל העידה על מה שקורה בשטח.

לא רבים הגיעו אל הפתח היחיד שנועד למעבר ומעטים מהם הבקיעו את הסלקציה שבוצעה ללא חמלה או התחשבות או עמידה בקריטריונים שהם עצמם קבעו.

מסלולי הימין נועדו לאלו שהותר מעברם ומסלול השמאל למגורשים. (משהו מצמרר יש בקיום סלקציה של ימין ושמאל).

היום אין הרבה לקוחות, אמר בעל עסק במחנה הפליטים ולא התכוון לקונים בחנותו.

אנשים גורשו מהמקום, חלקם בדברי חלקות כמו : חבל, אתה בטח עייף וצמא, אני אומרת לטובתך, לך הביתה לנוח, לא כדאי לך לבוא הנה, ורובם ביד מנפנפת ו/או אמירה: לא. ושליחה שמאלה.

קריטריונים היו. אישורי מעבר תקפים היו. אישורי שני חיסונים גם היו.

מנגד לא היה דיבור של אמת.

מה שיכול להעיד על השקר בין הצהרות לחופש הפולחן שהוכרז, היא תמונת ההנגדה בין שתי הנשים באותו המקום באותו הזמן.

האחת אוחזת את האישורים שלמרות שעל פניו הכל היה כשר נדחתה וגורשה והאחרת אוחזת ברובה שמכוון לראשי בני אדם שבאו אל המקום.

האחת נופפה בניירותיה ושפכה את מרי לבה ואכזבתה והאחרת צהלה: אני על גג העולם!

בשלושת ימי השישי הקודמים לא נתנו לי לעבור פנימה, או כמו שאמרו "אסור לך לעבור לאדום".

הפעם הבעיה הייתה הפוכה, לחצות את המחסום בדרך לשם וחזרה נתנו, אבל הלאה – רק באוטובוס. אלא שיעדם של האוטובוסים היה אל-אקצא ואני שהרכב שלי חנה ליד הפנייה לאזור התעשייה עטרות, לשם רציתי ללכת. אסור הם אמרו. אחרי דין ודברים הגענו לסוג של פשרה, לדרך הראשית – לא, בדרך בה נוסעים האוטובוסים – כן. יצאתי לצעדה על מסלול ההמראה של שדה התעופה שנסלל משכבר.

בדרך נגלו לעיני פלאי פלאים.

ראשון בית הנתיבות ההולך ונובל ואז פנייה ימינה הובילה לשביל מוצל שבהמשכו שכונת מטאר שטרם הכרתי.